תא השירותים הציבוריים הראשון שתכנסי אליו, תמיד יראה לך
מזעזע. גם אם יהיו לך 27 תאים לבחור מהם, תמיד תרגישי שקיבלת
את המלוכלך ביותר.
התא השני יראה נורא יותר. אבל את כבר לא תוכלי לחזור לראשון.
גם אם לא יהיה אף אחד בשירותים שיראה שחזרת על עקבותיך. את
מחליטה שאת נותנת לעצמך עוד הזדמנות אחת לשפר את תנאי ההשתנה
שלך.
מאחורי דלת מספר שלוש יחכה לך מראה סביר. הנייר הרגיל יתגלגל
על הרצפה והריח לעולם לא יהיה נעים אבל הפעם זה יראה לך שלקחת
את הבחירה הנכונה.
זו תהיה טעות, הוא יהיה הנורא ביותר מבין השלושה. אבל הזוועה
תסתתר במקום שמבט ראשון לא יגלה. את תמצאי אותה רק שכבר לא
תהיה דרך חזרה.
אבל לא משנה כמה פעמים זה יקרה, את תמיד תבחרי בסוף את תא
השירותים השלישי.

אפילו להיכנס לדיכאון אתה לא יודע לעשות כמו שצריך. הכל מאוחר,
מסורבל ומלאכותי מדי. מעולם לא היה נראה שצריך לחסום את הגישה
שלך לאינטרנט יותר מעכשיו.
לא לאתרי היחסים הוירטואלים, או אלה שמציעים אלימות שלא גורמת
לדם לזרום מהשפה אל מורד הסנטר. אלא דווקא לא לאפשר לך כניסה
אל בריכות הידע הציבוריות. אלה שמנסות לאלף את ים המידע
ולהטביע אותו בכלור.
אתה מנסה להבין מה עובר עליך ומגיע לאתר שמסביר תופעות נפוצות
בלב. האינפורמציה מגיעה לך עד לקצה הסרעפת ומתחיל לך קוצר
נשימה. אתה מרגיש שאתה חוטף התקף בשריר שמעולם לא קיבל משמעות
אמיתית אצלך חוץ מלהזרים דם לגוף.

יש לך עוד ארבעה חודשים ושלושה ימים להגיע לירח. אבל עכשיו,
כשאת מתחת לאדמה הכוכב הזה מעולם לא נראה רחוק יותר.
את מחפשת בין המגירות הכסופות והקרות את האיש שתזדהי איתו
היום. מזל שאבא שלך הוא פתלוג, ככה את יכולה להיכנס לחדר המתים
ולחפש גופות.
את עוברת באצבעות שלך על משטחי המתכת ומשאירה עליהן פסים של
חום אנושי. את המגירה הראשונה את פותחת וסוגרת חזרה בבהלה. זה
משכנה של בחורה צעירה וזה לא מה שאת מחפשת. לשנייה את מציצה
בזהירות וכפות רגליים מקומטות מקדמות את פנייך. את טורקת את
המיטה לפני שאת מספיקה לראות את הפרצוף. את התא השלישי את
פותחת עד הסוף ומסתכלת על סיבת המוות, אין צורך להסתכל על הפתק
שמוצמד לבית הזמני של החבר החדש שלך - חור של כדור בראש.

המוות בא בפתאומיות ידועה מראש. כמו המכה הראשונה שקיבלת
מהבריון של הכיתה. זה היה ביום הראשון שלך בבית ספר חדש בעיר
לא מוכרת. ילד קטן וממושקף שההורים שלו ידעו שהם שולחים אותו
לחטוף מכות על היום הראשון, אבל לא באמת יכלו למנוע את זה.
כי ככה זה, הזאטוט יקבל את מנת האכזריות שלו.
ברגע שהוא נכנס לכיתה גם המורה שלו ידעה את זה. שלולית הגנים
הדלוחה שממנה יצאת, לא יכולה להתקיים אחרת.
בכל חייך הקצרים, אמא שלך ניסתה להכין אותך למכה הזו, היא נתנה
לך לצפות בסרטים אמריקאיים שבסופם החנון משיג את הבחורה שהוא
רוצה. אבל אתה לא חכם ואם הורידו לך את המשקפיים לא תהיה פתאום
יפה יותר. סתם ילד עם קול שעוד לא התחלף.
ביום הראשון בבית ספר אתה הולך לקבל את מנת המכות שלך, כדי
להבין בדיוק איפה אתה נמצא בשרשרת המזון הכי אכזרית בטבע. בתור
ילד תמיד דמיינת שיש לך סוכריות עדשים בתוך הראש. לא ידעת שיום
אחד, כולם יוכלו לגלות שזה לא נכון - חוץ ממך.

בשתיים בלילה את מבינה שהגיע הזמן ללכת, אין לך כבר מה לעשות
כאן. אפילו כבר שיחקת דוקים עם החבר הקפוא שלך והצלחת להפסיד.
את באה לכאן כדי לשתוק איתו. אם את לא יכולה לעשות את זה עם
הבחור האמיתי שלך, לפחות תמצאי מישהו, שאת לא מרגישה צורך לבדר
כל הזמן. כמו ליצן שאמור לשחק  עם חבורת ילדים שלא מעוניינת
בו.
תמיד האמנת שאף אחד לא לוקח אהבה ממישהו אחר. אבל את מרגישה
כמו גנבת איתו. הוא לא שייך לך, אלא למישהי אחרת שבוכה בלילה
על הכרית ולא מבינה למה לא מגיע לה מישהו שידאג לה.
את גם לא שייכת לו. לבחור ששוכב עכשיו בלי לזוז יש יותר בעלות
עלייך ממנו. לפחות איתו את לא מובכת לשתוק ואף אחד מכם לא
מרגיש צורך לדבר על זה שחצי ראש שלו חסר ולמרות זאת הוא מנצח
אותך בדוקים.

אתה האדם הראשון שמת מהתקף חרדה. אומנם לא בדיוק מהתופעה עצמה,
אלא מזה שהחלטת שאתה לא מוכן למות מהתקף לב וירית לעצמך בראש.

הבעיה היא שאם היית ממשיך לקרוא ברשימת הסימפטומים באתר, היית
מבין שכל הכאב הזה בלב יעבור, ברגע שתחליט להירגע. במקום זה
בחרת בדרך המהירה. הרי אתה האחרון בשרשרת המזון, כל כך אחרון
שאין אף אחד שיעשה את העבודה השחורה שלך.
אם כל מה שהיה כתוב באינטרנט היה נכון, עם סיפורי רוחות
שמסתובבות ללא מטרה בחדרי מתים, היית יכול להגיד, שמעולם לא
היית כל-כך מאושר, שאתה תא מתכת מספר שלוש.