הדרכים שלהם נפגשו עכשיו. צירוף מקרים לא לגמרי בילתי אפשרי.
בכל זאת, אוטובוס אחד שנוסע לתל אביב. לפני כמה שעות הם הפגינו
זה מול זה והערימו אחד את השני פרובוקציות, עוד כמה דקות, לאחד
מהם יהיה תקוע סכין בגב, אבל עכשיו הם פשוט יושבים אחד ליד
השני, בפח ירוק על גלגלים.

ארון הקיר היה ריק נורא

העניין שהוא אפילו לא הומו, סתם עשה טובה לחברה והגיע למצעד
כדי שהיא לא תלך לבד. הוא שכנע את עצמו שהוא ידיד טוב שלה
וצריך לתמוך בה בדרך שבה היא בחרה, אבל האמת היתה שהוא היה כל
כך מאוהב בה עד שזה כאב לו. עקצץ ברישתית כשהיא עשתה תנועה
שהוא לא הכיר, לחץ בפה כשהיא חייכה למישהו אחר וזה הכי כאב
מאחורי הראש, כשהיא הייתה עוברת שם כמחשבה לא רצונית.

הכלה הלכה

לחזור בתשובה היה הדבר הכי מוצלח והכי גרוע שהוא היה יכול
לעשות לעצמו. מצד אחד הוא הרוויח מסגרת שגרמה לו לשמור על
מתינות ומצד שני הוא גילה קיצוניות חדשה לגמרי.
תחת המעטה השחור שהוא החליט ללבוש, הוא הסתיר מנעד שלם של
צבעים. היתה סיבה שהוא דחה שידוך אחרי שידוך, הוא פשוט מחכה
שמישהו יבין ויביא לו גבר. אבל אף אחד לא יבין.
הוא תמיד הרגיש שהמחשבות יוצאות לו אל מחוץ לראש ומסתובבות
חופשי. כמו לשמוע מוזיקה באוזניות במקום שקט, שיש תחושה שכולם
שומעים את המוזיקה באותו ווליום.
הוא היה בטוח שכולם יודעים עכשיו מה הוא חושב, איך לא? הקולות
שרצים לו בראש כל כך מוחשיים, שאין סיכוי שרק הוא מרגיש אותם
עולים מתחתית הבטן, אל הסרעפת ומתמקמים בנוחות מציקה ברווח
שבין הגולגלת למוח.

רבע הלילה עבר

הוא תמיד היה לוקח את סוף השבוע לחשוב, זה הזמן היחיד שהוא לא
הרגיש כלוא בתוך גלגלת -אוגרים, רץ לשומקום. הידידה הטובה ישבה
מעבר למעבר וכבר ישנה אל תוך החושך של כביש מספר אחת. אבל
המחשבות שלו עדיין הטרידו אותו. אבל זה לא היה הזמן שלהן. אם
היו נותנים להן עוד יומיים אולי היו מבשילות למשהו שאפשר
להתעורר איתו בבוקר ולהרגיש שהשגת משהו במהלך הלילה, חוץ
מלהשלים שעות שינה. אבל הוא לא יקבל את הזמן הזה יותר והוא לא
יבין שזאת שמתחילה כבר להשמיע קולות קטנים מתוך שינה, בעצם לא
נותנת לו למצוא את מי שהוא אוהב, מהסיבה הפשוטה, שהוא רוצה
אותה.

ילד כותב בתוך דלי

הוא תמיד אהב מילים. התעסק איתן לש אותן, שיחק, בלע ופלט. אולי
לכן כל כך נמשך למקורות. הכל שם כתוב ומסודר, לכל מילה יש
משמעות לאות נותנים את המקום שלה. הוא חיבב מילים עם צלילים
יפים, משפטים עם דקדוק מדיוק, אבל האהבה האמיתית שלו היתה
לפלינדרום. מילים ומשפטים שאפשר לקרוא אותם משני הכיוונים
באותה צורה.
הוא היה יושב וקורא מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. לא עוקף על שום
תו. מתעמק, מאוהב.
עכשיו הוא בתוך אוטובוס ממלמל מילים פלינדרומיות. הוא התחיל
בקטנות. אבא, אמא, דוד, ישי, נתן. הוא עבר למשפטים: חמור
בחצרנו נרצח ברומח, רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר, ובסוף הוא
עבר לשירה: "דעו מאביכם כי לא בוש אבוש, שוב אשוב אליכם כי בא
מועד" הוא מלמל לעצמו קצת יותר מידי בקול. פתאום הבחור לידו
הסתכל עליו, הוא לבש חולצה צבעונית והיה לו כתם על הלחי, מלחץ
הכסא על הפרצוף. העיניים שלו הביעו בפעם הראשונה, את הכאב שהוא
רואה בשלו כשהוא מביט במראה.

מי דופק קפוד ים

הוא אהב ללכת לים בחורף, עם הגלים הגבוהים והגשם שטבע בחול.
בכלל, הוא מצא את עצמו בטעות במזרח התיכון, עם השמש הקופחת
שחיממה לו את העור.
מי בכלל הביא אותו לפה, לבן עור שלא יודע להתמודד עם קיץ שנמשך
רוב השנה. הוא היה צריך להשאר שם, בעיירת ש"י עגנון, למצוא
בחורה בהירת עור שתבשל לו מאכלים אפורים עד סוף הימים. מה הוא
צריך עכשיו לשכב על הרצפה של האוטובוס, שהחולצה שלו שלפני רגע
הייתה בכל צבעי הקשת, מקבלת לאט לאט את הצבע האדום.
"למה זה מגיע לי"? הפולני שבו יצא החוצה. "אני פשוט אשכב לי
ואדמם לי על הרצפה בשקט ואת תבכי שלא הבנת שמה שאתה צריכה זה
בעצם אותי, תדעי שאני לא החברה הכי טובה שלך." אבל הוא ראה
מאחריו את האיש שרוקן ממנו עוד משהו חוץ מליטרים של דם.
הרחמים העצמיים נשטפו ממנו, כל מה שם לב אליו זה איש פצוע
ושחור שנאבק מאחורי הבחורה שהוא אוהב והתפלל להחליף אותו,
עכשיו.