פעם היינו מדברים, שעות.
על הזיכרונות שיצרנו והכאבים שהמצאנו. על ההורים והחברים וחוסר
הסדר שליווה אותנו בכל רגע נתון. תמיד הייתה לך את התשובה
הארוכה, המורכבת. כזאת שעושה המון בלאגן במסווה של סדר מופתי,
שתמיד אפיין את המבט החד שלך.
ועכשיו,
הכול מרגיש הרבה יותר פשוט. אני מוצאת את כל התשובות במהירות,
בקלות כואבת. כזו שמחדדת כל נקודה מטושטשת, במסווה של דמעות
מתוקות על כיסא ארוך, בתוכנית של ד"ר פיל בטלוויזיה.

היום אני נרדמת בזרועותיו בפשטות מושלמת. לפעמים אני נזכרת
במלים שלך שפעם היו כל כך חכמות.
אבל היום, הכנות הזאת כל כך מיותרת.

פעם הסבירו לי שאסור להרביץ ואסור לשקר ואסור לגנוב. היום,
אפשר להזריק את המילים הכי בסיסיות, עם קצת יצירתיות.