כשמגיע קו 62, הילדה שישבה על הספסל קמה ועולה עליו, ואתם
מתיישבים במקומה - את ליד החלון השקוף של התחנה - ושותקים.
לפני עשר דקות עוד צחקתם ופתאום הפסקתם לדבר.
אתם בוהים אל עבר הצד השני של הכביש, וכשבלי אזהרה (או שבעצם
ידעת שזה יגיע) את מרגישה שהריסים שלך רטובים קצת והשפה רועדת,
את מצמידה את הפנים לחלון. עדיף לך שזרים יראו אותך בוכה מאשר
האנשים שאת אוהבת. כשהדמעות מתייבשות את עדיין לא מסתכלת עליו.
במקום, את משעינה את הראש על הזכוכית כך שאת יכולה להרגיש
בנקודת המפגש בין החלון לפינת הגלגולת, ומדמיינת איך שמישהו
זורק כדור, אולי כדור-רגל או כדור-עף, מספיק חזק בשביל לשבור
את החלון של תחנת האוטובוס, ופוגע בדיוק בנקודת המפגש שלך עם
החלון. כשאת מרגישה את הדקירות בראש, איפושהו במקום שבו
הקוגניציה הופכת לתגובה פיזית, את נזכרת בנסיעה לכאן, בציפור
השחורה שראית נוחתת על האדמה ליד צומת רעננה ואיך שחשבת על
הקלילות שבה הציפור הזו יכולה להתפוצץ פתאום, או סתם לעלות
באש. היא לא התפוצצה, ובמקום, נחתה מאחוריה עוד ציפור שחורה,
והם הלכו זו אחר זו, עד שנעלמו מעינייך.
כשהאוטובוס מגיע אתם עולים, את קודם, מתיישבים ביחד ושותקים.
בדרך כלל אם אתם לא מדברים זה בגלל שהוא ישן, אבל הפעם הוא ער
לגמרי, מקשיב לחדשות ברדיו, ואת מסתכלת מחוץ לאוטובוס, וגם
בתוך האוטובוס, אבל לא עליו.
הוא מפרק צד אחד של הידית שעל המושב לפניו ומראה לך. את אומרת
לו כל הכבוד בשקט, ולא בטוחה אם בכלל הוצאת קול. הוא מנסה לפרק
גם את הצד השני אבל לא מצליח, אז הוא מבריג אותה בחזרה, ואת
חושבת שזה מקסים שהוא יודע איך להיות מיוחד בלי שיסלדו ממנו.
את שוב בוכה עם הפנים החוצה, בלי קול. נורא רוצה שתדברו, כדי
שלא תצטרכי לחשוב, אבל אחרי כל כך הרבה זמן של שקט, אי אפשר
לנהל שיחה שלא תהיה מאולצת. מאחוריך שתי בנות שמדברות בלהט,
שיחה שוטפת. את קולטת את השמות ולא את התוכן, כי המחשבות שלך
נודדות.
הבנות יורדות לא הרבה לפניכן, בלי שהצלחת להבין לגמרי את פשר
השיחה שלהן, אבל לא כל כך אכפת לך.
האוטובוס נוסע עוד קצת וכשהוא מגיע לתחנה שלכם אתם יורדים,
והוא מחבק אותך והולך, בלי מילים, ואת שומעת את השקט יותר חזק
מכל הרעש של הרחוב.