היום חזרתי למציאות העגומה והיבשה שלי, קמתי בבוקר והלכתי לבית
ספר, מה שלא עשיתי כבר זמן רב. מה אני צריכה לעשות במקום ההוא?
לחפש ידע שלא יעזור לי בחיים? אולי... עוד דרך מתוחכמת להתעלל
בי ובעוד מיליוני בני נוער אומללים, זה מדכא אותי.

היום הרגשתי לא שייכת, שונה, מנודה אולי... אולי כי אמרו כמה
דברים לידי, היו תכנונים של חברות שלי לשבוע שלא כללו אותי,
הרגשתי לבד. הלכתי הצידה ישבתי על סיגריה ואמרתי לעצמי שאני
מתגעגעת, מתגעגעת לכל מה שהיה פעם.

אם זה לחופש, ולתמימות ואולי אפילו לילדות הלא רחוקה כל כך
והעצובה שלי, שם לא היה לי כל כך אכפת להיות לבד, זה היה או
להיות לבד או פשוט... לסבול, כל כך לסבול.

בעיקר אני מתגעגעת אלייך, אני לא יודעת, היית איתי לא מזמן
והרגשתי שכל העולם בכף ידי, שאני שולטת בכל ופתאום... לא רצית
בי עוד, הרגשתי מושפלת, מנוצלת, לא שייכת.

היום חשבתי על העתיד קצת, גיליתי שאין בי שאיפות ואין בי
חלומות ואין לי קצה חוט לאן החיים שלי ילכו או לאן אני רוצה
שהחיים ימשכו, וזה כאב לי.

היום חזרתי לשגרה המשעממת שלי, לחיי נטולי השמחה והריגושים
היום חזרתי לחיות ולמות בו בזמן, היום... היום הזה חייב להיגמר
כאן ועכשיו.