שכבנו בבית הקברות ההוא, מחובקים, אני והוא, כשכל העולם התפוצץ
לנגד עיננו. הטילים היו ענקיים ואנחנו התפללנו שלא יפגעו בנו,
פשוט שכבנו שם מחובקים, אני והוא והתפללנו. למי? זאת לא
ידענו... הרי אין לנו אל מסויים, ואין בנו אמונה, אך זה פשוט
מה שהיה.

הטילים שיפשפו את הבניין עליו שכבנו, מן סוג של מצבה, באמצע
בית הקברות הישן ההוא שהכל היה בארמית בו. זה היה כמו החלה
מלחמת עולם שלישית ואנחנו שכבנו מחובקים, מחכים לפגיעה, מפחדים
למות כל כך, מחובקים כל כך...

כל חיי עברו מנגד עיניי, אבל חיי כמו החלו רק מהיום בו פגשתי
אותו, והנה עוד פצצה מתקרבת אלינו ואיזה מזל, היא עברה בדיוק
מעלינו... יש לנו עוד קצת זמן להתחבק, להזכר שאנחנו אוהבים,
שאנחנו צעירים ותמימים. להזכר שאולי הכל רק חלום, אולי חשבתי
כך בגלל שפניו היו שחורות, שחורות כל כך שלא ידעתי מי הוא
בכלל, ולמה אני מחבקת אותו. הרי, הרגשתי את רגש האהבה החזק,
ליבי כמו נקרע מתוכי כשהתחבקנו כך אך המשכתי לתהות, מיהו האיש
ההוא, שאותו אני כל כך אוהבת. כל כך אוהבת שאני מחבקת אותו
ככה, באמצע מבול הטילים הזה, מיהו האיש ההוא, שאני כל כך חושקת
בו, רוצה שיחיה. מי הוא?