[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני לירן
/
לכתוב

אני בדרך כלל כותבת כשאני צריכה לברוח.
אני בדרך כלל עושה את זה עם מוזיקה מאוד חזקה וקיצונית.
סוגת הכתיבה בדרך כלל תלויה במידת הצורך שלי לברוח.
היום אני צריכה מאוד לברוח, אולי אני צריכה בגלל זה לכתוב
שירה.
אבל היום זה כנראה לא בדרך כלל.
מהמחשב לנייד וחזרה למחשב, כל צליל דיגיטלי גורם לי לקפוץ.
זה הוא?
לא.
נמאס לי לצפות, לחכות, לשבת מתוחה ומרוטת עצבים. פיזית אני לא
עומדת בזה יותר.
אני לא אוכלת ולא שותה, כל הזמן כואבת לי הבטן. אני כל הזמן
עייפה ואף פעם לא מצליחה להירדם. אני לא מסוגלת להתרכז,
הציונים שלי יורדים, הראש שלי מתפוצץ.
אני לא מפסיקה לדבר עליו עם אנשים, אולי ככה הוא יהפוך ממשי.
אני יודעת שאני מביכה את עצמי אבל אני פשוט לא מסוגלת להפסיק.
כשאני מרגישה שהגיעו מים עד נפש אני מתנתקת מהמסנג'ר וסוגרת את
כל המכשירים. זה אף פעם לא מחזיק יותר מחצי שעה.
אני מרגישה כמו נרקומנית בגמילה.
אני כל הזמן מקטרת ומצד שני כל הזמן שמחה. לפנטזיות שלי יש
נופך חדש ומעניין למרות שכבר מזמן הבנתי שאני צריכה להפסיק
לחיות אותן ולהתחיל לחיות באמת.
אני בקושי מכירה אותו וכבר פיתחתי אובססיה, פנטזיות, תוכניות
לעתיד.
עוד לא פגשתי אותו פעם אחת לארבע עיניים ואני כבר יודעת איך
תיראה הפרידה שלנו ואיך ייראו הטיולים בתל אביב.
הכל מתוכנן אצלי לפרטי פרטים, רק חסר מישהו שימלא את התפקיד.
והנה מגיע סופסוף איזה מישהו שנראה מתאים לטייפקאסט וזה לא
הולך, זה מפחיד.
אני מפחדת שלא יתגשמו לי הפנטזיות. כמה שזה מטופש לשמוע ככה זה
מטופש להגיד.
אף פעם לא תיארתי לעצמי שפנטזיות מסוגלות להשתלט לי על החיים.

אני לא סובלת את הרעיון שאצטרך להתפשר.
אני מרגישה חסרת אונים, נעה בין רצון בלתי נשלט לשמוע ממנו
להיגיון שאומר "תירגעי!".
עוד לא עבר שבוע מחמש דקות השיחה שניהלתי איתו ואני כבר נכנסת
לו לנשמה אם לא לוורידים.
הוא כל הזמן אצלי בראש, כל הזמן, זה כבר לא פיק אפ ליין "אתה
עייף?", זאת האמת.
אני מתפתה לתת לו צליל מיוחד, בשביל להפסיק להתלהב מכל צלצול
שולי אבל אז קולטת עד לאיזו רמה של פתטיות התדרדרתי (ובאותה
נשימה מוותרת כי אני כל כך אוהבת את האדרנלין שהציפייה הזאת
משחררת).
מה דפוק אצלי?
מה לעזאזל דפוק אצלי שאני כל כך תלותית?
איך אני אדע שאני לא רצה אחריו?
איך אני אדע שאני בכלל מעניינת אותו?
והכי טוב - למה אני כל כך בטוחה שהוא מעניין אותי?!
נכון, הוא נופל למשבצת, לטייפקאסט, הוא מתאים מבחינת רושם
ראשוני ומראה חיצוני. אז מה?
אומרים שיש הרבה דגים, אבל אין הרבה כאלה כמו שאני חולמת, אין
הרבה שמסוגלים לשחק תפקיד כזה מורכב, מרגש ומדויק בפנטזיה
שלי.
אני יודעת שאני חייבת להפסיק עם החלום הטפשי הזה אבל זה ממכר,
זה כמו סמים.
אני לא מסוגלת להפסיק, וזה לא משנה כמה פעמים אני מודה בכל זה
בפני עצמי או כמה פעמים אני כותבת את אותם הדברים, הפרצוף שלו
נשאר חרוט אצלי במוח וקופץ לי מול הפנים לפחות שלושים פעמים
בדקה. למרות שאני אפילו לא זוכרת איך בדיוק הוא נראה.
אה, בכלל רציתי לדבר על מה גורם לי לכתוב.
לא נורא... פעם הבאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ביום רביעי
שעבר, האהבה
הייתה בצ'ט במה.
דיברנו איתה,
תהינו למה אנחנו
לא מוצאים אותה
אף פעם, ופתאום
היא הציעה
למישהו להצטרף
לסייבר סקס.

סירבנו.

כך איבדו הגורו
יאיא וזעם אדום
את האהבה שוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/07 22:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני לירן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה