"מה קרה ג'ין?", שאל ג'ון עם עיניים פקוחות לרווחה מלאות בספק,
לא יכל שלא לתהות אם השאלה הייתה מיותר לחלוטין או נחוצה במידת
ההכרח.
"מה קרה? אתה נמצא פה יחד איתי כבר חודשיים ורק עכשיו אתה נזכר
לשאול מה קרה?", צעקה ג'ין כבדרך אגב תוך כדי חיפוש בין
קופסאות הקרטון והשימורים. זה כבר חודשיים שהם נמצאים שם
במרתף, כלואים כמו חיות בכלוב חסרי כל הבנה מה קורה בחוץ, חשבה
ג'ין, אך כל זה בכלל לא מזיז לג'ון. האדישות שלו יכלה להרוג
יותר טוב מאלף פצצות אטום, כמה אירוני.

כל מה שידעה באותו בוקר לפני חודשיים זה שיש פגישת עסקים
חשובה, משהו בנוגע למכירת המעבדים הקוונטים הראשונים מסוגם
בעולם, וזה ניתן להגדיר בלשון המעטה - עסקת החיים.

ג'ון היה בן 28, ילד פלא, שכבר מזמן הפך לדוקטור, מגיל קטן
הבין איפה העתיד טמון. הדבר השני שידע הוא שתזמון זה הכל.
למרות שהפגישה הייתה אמורה להתקיים בתשע בבוקר, ג'ון השכים
קום, כמו בכל יום אחר בחייו והגיע כבר בחמש בבוקר למשרד.
כמה הופתע שראה את אותה בחורה, בת 25, צעירה ותוססת שמקרינה את
הנוגה של מיליארד כוכבים. אומנם ג'ון היה המח מאחוריי פריצת
הדרך הזאת, אך ג'ין ניהלה את הפרויקט. המחשבות חלפו לו בראש
במהירות האור, מה היא עושה כאן? איך היא הגיעה? מה להגיד לה?
האם היא כאן מאתמול? ואם כן, אז זה בוקר טוב או פשוט שלום?
להחמיא לה על החולצה, הנעליים, החצאית או התסרוקת?
ג'ין הייתה גם ילדת פלא, אך בכל הנוגע לגברים, מעולם לא היה לה
ניסיון אמיתי. העיניים הכחולות, השיער הארוך והגוף המשגע, כל
זה לא תרם לה להיות בין המקובלים. טוב, זה די קשה שכולם בני
עשרים פלוס באוניברסיטה ורק את בגיל העשרה. זה לא שהיא לא
נראתה טוב, להיפך, ספק שיש בחורות שנראות יותר טוב מזה, ואולי
זה בדיוק מה שהפחיד את כל הגברים מסביבה, המראה המושלם הזה
בשילוב המח המבריק.
ג'ון ידע את מקומו, אך בד בבד תמיד גמגם כשהיה בנוכחותה, לפחות
במילה הראשונה או השנייה. הוא רחש לה כבוד אינסופי, הוא ידע
שהוא נחשב ללא פחות מגאון, אך גם ידע שהיא הייתה ברמה אחרת
לגמרי. לצרף אותה לפרויקט זה הדבר הטוב ביותר שהיה מסוגל לחשוב
עליו, כמובן חוץ מפריצת הדרך של המעבד.

איך הם הגיעו לאותו מרתף לפני חודשיים, רק בנס כנראה. באותה
שעה שהגיעו שניהם לבניין, רק השומרים בחוץ, אחדים במספר מפני
שרוב מערכות האבטחה במילא היו אלקטרוניות, רק מחשבה אחת עברה
להם בראש.
להגיע בשעה כזאת למשרד פירושה דבר אחד - חדר כושר. החדר כושר
המפואר של המשרד היה ממוקם בקומה ה25. אומנם לא נתון מפתיע, אך
להוסיף שגובה הבניין הממודר התנוסס לגובה מדהים של עשרים מטר,
מוסיף עניין לשאלת הקומות. בבניין אפסילון, יש רק קומה אחת מעל
הקרקע והיא נקראת "קרקע", כל השאר סופרים כלפי מטה.

אם זה לא היה היום הכי קריטי בחייו של ג'ון, בטוח הוא היה
מקדיש טיפה יותר תשומת לב לג'ין בזמן שהיא רצה על המכשיר,
לבושה במכנסון קטנטן, חזיית ספורט ומיזעית על מצחה שתפסה את
השיער שבמילא היה אסוף לקוקו מאחורי ראשה.
ג'ין רצה ליד ג'ון, בחור חתיך לדעתה, מה גם שידעה שנמשך אליה,
ורק בגלל מוסר עבודה ונימוס מעולם לא התחיל איתה. למעשה,
חודשים הם כבר עובדים צמוד על הפרויקט ומעולם לא נתן לה את
אותה הרגשה מחורבנת שכל שאר הגברים שהכירה בחייה נתנו לה, שהיא
שם רק בשביל היופי. עצם העובדה שיכלה לחוש בכך שג'ון נמשך
אליה, אפילו ניתן להגדיר דלוק עליה מפלג גופו התחתון עד
השמיים, אך מעולם לא הראה זאת באופן גלוי רק הדליק אותה יותר.
המשחק הפסיכולוגי הזה של חתול ועכבר עובד טוב יותר כאשר שני
השחקנים משחקים. במקרה שלהם, שניהם שיחקו במשחק, בין אם שבמודע
או שלא.
ג'ון נראה טוב, הוא ידע זאת מפני שכל בחורה ששכב איתה נכנסה
איתו למיטה עוד לפני שהיה צריך לנשק אותה. מעולם לא אמר לבחורה
את מילות הקסם, אך כולן נפלו שבי בקסמיו. לפחות כולן עד לג'ין,
שהייתה יותר מדי מדהימה לדעתו, וגם יותר מדי חכמה בשביל ליפול
עבור אחד כמוהו, כל זה רק העלה את הערכתו כלפיה, וכן גם יחסו
היה מקצועי ככל הניתן על מנת לשמר את אותה הערכה. למרות הכל,
ידע שאין דבר בעולם שהוא רוצה יותר מאשר להתחיל איתה, אולי
סרט, אולי מסעדה, אולי להתחיל אצלו או אצלה. העיקר להיות איתה,
לבד, לראות לאין זה יוביל. כאילו שזאת באמת שאלה.
ג'ון אהב לרוץ בשקט, לשמוע את עצמו נושם ונושף, שלא לדבר על
לשמוע את ג'ין מתנשפת, רק בונוס. ג'ין לעומתו, תמיד הייתה
חייבת לרוץ עם אוזניות, ואם ניתן לחבר אותן לטלוויזיה ממול כדי
לשמוע מוזיקה, כמובן בשביל הנשמה. מה פתאום פורצת מהדורת חדשות
בערוץ המוזיקה, חשבה ג'ין, אך השאירה את התחנה מחשש שאולי קרה
משהו חשוב.

זאת הייתה הראשונה, לפחות הראשונה שדווחה בחדשות. הפצצה נורתה
מצוללת גרעינית ליד חופי וושינגטון די.סי. למקרה שהיה ספק, היא
נורתה על וושינגטון די.סי. באותו רגע המערכת האוטומטית להגנה
היקפית ותחילת פעולת מנע נכנסה לפעולה. זאת אותה מערכת שג'ון
בעצמו עזר לתכנן, עוד כשעשה את התזה לתואר השני בגיל 17.
זאת הייתה פצצה כימית או ביולוגית לפי התגובה האוטומטית של
המערכת, אך דבר זה היה חסר משמעות. מה שהמערכת עשתה היא ניתוח
איום פוטנציאלי לפי התנודות הפוליטיות, מאזן הכוחות הצבאיים
ועוד משתנים אינספור מהעשור האחרון וגיבוש החלטה עצמאי בנוגע
לשלב הבא.
כנראה שבשיגור השני כלפי חופי ארה"ב המערכת עשתה חושבים,
איכשהו עקפה את הבקרה הידנית ולחצה על הכפתור, מבלי שיהיה צורך
פיסי ללחוץ על הכפתור. המנגנון להערכת סיכונים, היה כל כך
משוכלל שייתכן שהקדים את זמנו. האינטליגנציה המלאכותית הזאת
הייתה אמורה להיות הפתרון, לא חלק מהבעיה. אך תמיד היו ויהיו
בעיות. איך התוכנה הצליחה לעקוף את הבקרה הידנית זאת כנראה
לעולם לא נדע.

הפצצות התחילו לעוף לכל עבר, מזרחה, מערבה, דרומה וצפונה. כמו
משחק אסטרטגיה הדבר בטח נראה מהחלל.

ג'ון ישר הבין, רק מלהסתכל לכיוון הטלביזיה, מה קרה, או יותר
נכון להגיד - מה הולך לקרות. הוא רץ וחטף את ג'ין, תוך כדי מבט
חטוף במסך והבין שהם כיוונו עליהם. לא פחות ולא יותר, אין אף
בניין ברדיוס עצום מסביבנו, הם כיוונו עליהם ללא כל צל של
ספק.
ירדנו למטה, לקומה התחתונה ביותר, 99. שם היינו בטוחים
ומוגנים. עסקת החיים הפכה לעסקת המוות. איך נודע להם על העסקה,
כנראה שלעולם לא נדע, אבל השאלה שמטרידה אותי בחודשיים
האחרונים שלי במרתף הזה היא התזמון. מדוע הכל התחיל דווקא כאשר
התחיל. ויתר על כן, איך מצא את עצמו עם ג'ין לבד במרתף ייתכן
שאף שני האנשים האחרונים על כדור הארץ.
אז מעבר לשאלת התזמון, האם מצבו כרגע זה קללה או ברכה?
לאחר שאלות אינספור הבינה ג'ין את מצבם, למען האמת לא ידעה
איפה עדיף לה, בחוץ עם כולם או פה עם האדם שתכנן את מערכת סוף
העולם. למרות הכל, היה בה חלק שנהנה מהמשמעות של השהייה
המבודדת עם אותו אדם שרצתה בו בצורה כל כך מסויגת.
חודשיים עברו, ולא ידעו מה קורה בעולם, אך התחרות השקטה בין
שניהם כבר הפכה לבלתי נסבלת, מישהו יצטרך לוותר ולעשות את הצעד
הראשון. אך נכון לרגע זה, ייתכן שיש משהו טיפה יותר דחוף שצריך
להיעשות. לאחר חודשיים של אכילה של מזון יחסית סביר, הגיעה
השעה להתחיל לפתוח את קופסאות השימורים. אלפים מאוכסנים שם,
אולי אפילו יותר למקרה חירום, כמו זה. אך מציאת פותחן זה כבר
סיפור אחר, אף אחד מהמוחות הגדולים לא חשב שזה יהיה פריט הכרחי
בין אלפי קופסאות.

"גאון, המצאת דברים שהמוחות הגדולים ביותר לא יכלו לדמיין!
כתבת תוכניות שהביאו לחורבן העולם! הכל התחיל, החל מהטיל
הראשון שנורה, נורה עלינו כדי שמימוש המעבדים לא יתבצע! אתה
יכול להפיל מלכים ולהזיז כוכבים, אך על פותחן קופסאות לא יכלת
לחשוב?!", צעקה ג'ין תוך כדי תפיסת חולצתו מתחת לצווארון
וקריעת הכפתורים כבדרך אגב השלת החולצה מכתפיו הרחבות. עוד
שנייה עברה, מופתע ככל שהיה, הדבר הבא שקרה הפתיע אותו אפילו
יותר מחורבנו הפתאומי של העולם. הוא תפס אותה ונישק אותה בכוח,
אך בהסכמה סמויה של כניעה.
"כנראה שלא בצחוק אמרת שתשכב איתי רק אחרי שנגיע לסוף העולם
ונחזור", אמרה ג'ין בצחקוק קל אגב משיכת התחתון מקרסוליה.