"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא אמר, ואני שתקתי .חיבקתי אותו
בחוזקה וחייכתי. הוא אף פעם לא ידע שאהבתי ולא הפסקתי לאהוב.
המילים הללו פשוט לא הצליחו לצאת מפי.

מי היה מאמין שבמילים כ"כ משמעותיות ויפות הכל ייגמר.
הוא הביט בי במבט מוזר, כאילו מחכה שאומר משהו, אך לא הצלחתי.
שתקתי. כמו מפגרת שתקתי.
"אז את לא?", הוא שאל. "לא...", עניתי בחצי גמגום כשפי יבש.
השפלתי מבט. הרגשתי שאני מרמה אותו. בחוץ שררה דממה. כאילו
השקט של שנינו השפיע גם על המכוניות בחוץ, על המטוס שעבר ממעל,
ועל האנשים שחלפו על פנינו. זו הייתה שתיקה ארוכה. "זה בסדר",
הוא אמר.
אבל אני ידעתי שזה לא בסדר. ראיתי זאת בעיניו. הוא הביט בי
במבט מוזר, מבט שאף פעם לא ראיתי. כאילו מהרהר אם זה נכון, אם
צריך להמשיך.
הוא לא התקשר במשך כל היום. התקשרתי אני. "אני עסוק, נדבר
אח"כ", הוא אמר וניתק. הוא אף פעם לא היה עסוק.
ושוב, לא דיברנו. אט, אט הקשר הלך והתנתק. עד שהתפרצנו אחד על
השני. השתיקה נפסקה. על מה רבנו אני אפילו לא זוכרת. אני זוכרת
רק את הצעקות. הוא לקח את המכתב שכתבתי לו וקרע אותו מול
עיניי. דומעת וחשופה עמדתי שם. הרגשתי כאילו העולם כולו צופה
בי. הרגשתי מושפלת. לא הקשבתי למה שאמר, רק התבוננתי בתוך
עצמי, מחפשת מילוט. יצאתי. לא הייתי מסוגלת לסבול יותר, אז
יצאתי. אפשר להגיד שברחתי, כמו תמיד. "אני מצטער", אמר ויצא
אחריי. אבל הבנתי שכאן זה נגמר. באמת נגמר.

מאז, הכל השתנה. אף אחד מאיתנו לא אמר שנגמר, אבל ידענו.
דיברנו כמו תמיד, כאילו מתחילים מהתחלה. כאילו הרגע הכרנו.
כאילו מחכים לאותו סוף מוכר, לאותה פרידה, אבל ידענו שעד אז יש
לנו זמן.

עד שהבנתי כי הזמן תם, וזה נגמר. והפעם אין דף חדש. הוא, שם
למעלה, פתח דף חדש ולבן, ואילו אני, פה, ממשיכה את אותו דף
קרוע, מוכתם בדם. דף מכוסה כתם שלא יירד לעולם, מכוסה זכרונות
רעים וטובים, מכוסה בזכרון אותו יום, זכרון אותן מילים שלא
נאמרו -
"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא אמר, ואני שתקתי.
אז רק למקרה שאתה מביט בי עכשיו ותוהה, תדע -

אני אוהבת אותך אסף שלי...