[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ניסיתי פעם לכתוב סיפור על התאחדות כל הלברדורים כנגד הפודלים.
הרעיון היה שהלברדורים ניסו להשמיד את הפודלים, אבל הפסקתי את
הסיפור באמצע. פשוט לא מצאתי סיבה מספיק משכנעת שתהיה
ללברודרים כדי להשמיד את הפודלים.
באמת שניסיתי והתאמצתי, ואפילו התחלתי לרשום כמה טיוטות; אבל
מהר מאוד פסלתי את כולן. בבחינה שטחית החלטתי כי כל הסיפורים
נראו מופרכים, אפילו יותר מהרעיון המקורי עצמו.
לאחר שהתעמקתי קצת יותר, חשבתי שאולי הבעיה היא מיקוד, פוקוס;
אז ניסיתי להתחיל מהסוף ולבחור כותרת, שם, לסיפור. אחרי כמה
רעיונות גרועים עליתי על השם "מלחמתם של ההולכים על ארבע".
נשענתי לאחור בסיפוק, וחייכתי. לעסתי את קצה העיפרון (מחק
ירוק) בזווית פי, וחשבתי עוד רגע. למצח שלי יש נטייה להתקמט
בזמן שאני חושב; למרות שאני לא אוהב את זה, יש האומרים כי זה
"גברי ומקרין ארשת מבוגרת יותר ".
אחרי עוד רגע אני מתעשת, נשען קדימה ומקשקש בפראות על הדף עד
שחוד-העיפרון נשבר. על מה לעזאזל חשבתי. למה שבעלי-חיים מאותו
זן יילחמו אחד בשני? מה יכול להוביל אותם לזה?

הבעיה הכי קשה הייתה כשהמחנכת שלי, תרצה, שמעה על הרעיון שלי.
זה היה לגמרי במקרה; היא שמעה אותי מספר לחבר מהכיתה על הקושי
בכתיבה של סיפור כזה, ומיד היא החליטה שזה "רעיון פנטסטי,
שעליך להתמיד בו". היא הפכה את זה למטלה, מה שהוציא את מעט
הכיף שנשאר בכתיבה של הסיפור הזה.
הייתם צריכים לראות כיצד התמוגגה תרצה כאשר סיפרה לכיתה על
"סופר צעיר, מוכשר וצנוע שמתפתח בכיתתנו, י'4, ושביקש לשמור על
זהותו בסוד ויחד עם זאת ביקש להודיע כי בעוד מספר שבועות, בל"ג
בעומר, הוא יפרסם סיפור מיוחד במינו".
נשימתה נעתקה מפיה, חיוך מטומטם-להחריד התפשט על פניה משסיימה
לומר את המשפט-בנשימה-אחת-שלה (ככה קראנו למשפטים שהיא נהגה
למרוח), ורק אני הרכנתי פניי לתוך ידיי, בייאוש. כמובן שכולם
החלו לסובב ראשם, לנסות לזהות מיהו אותו "סופר צעיר, מוכשר
וצנוע".
נכון, הרווחתי יומיים של חסד (בהם הצלחתי להוסיף עוד שני
משפטים לסיפור), אך לאחר מכן כולם גילו מיהו הסופר האלמוני.
כמובן גם שלא היה קשר לכך שלאחר כל שיעור הצטופפו בין שישה
לשמונה תלמידים מסביב לתרצה, והיא השביעה אותם ש"לא יגלו אף
מילה, אף אות, אף פסיק ממה שאני הולכת להגיד לכם".

אולי אני קצת סרקסטי לגבי כל הנושא הזה, אבל מה לעשות
ויצירתיות אינה באה בדרישה - זה לא כלב מאולף שמגיע כל פעם
ששורקים לו. בלתי אפשרי להתקדם בכתיבה בזמן שכולם מצפים לכך
שתסיים את העבודה, ויותר מכך, הידיעה שהם מוכנים לבלוע כל מילה
שתזרוק להם, מעלה את רף הציפיות העצמיות לרמה כזו שאתה מפחד
ליפול ולהיכשל.
זה אני: אדם עם ציפיות עצמיות גבוהות כל-כך, עד שלפעמים אני
כלל לא מנסה. בדיוק כמו הסיפור עם דפנה מ-י'2; אבל זה לסיפור
אחר. לעניין הסיפור הזה, החלטתי לנסות לפנות ל"מקורות
אקדמיים", כמו שתרצה אוהבת לומר. במילים אחרות, רציתי לחפש
רעיונות אצל אנשים אחרים.
התחלתי מהספר הכי בולט בבית שלי. בספרייה הישנה של אבא,
"בריטניקה לנוער": 30 כרכים של אנציקלופדיה משנות השבעים,
שההורים שלי לא היו מוכנים להיפטר ממנה, או להחליף אותם,
תקועים בארון במסדרון.
אז פתחתי בערכים "כלב", "לברדור" ו"פודל" - אך לשווא: מצאתי רק
נתונים כלליים. החלטתי שאולי עדיף להשקיע כמו בעבודות לבי"ס.
טוב, זה הזמן להודות שיש לי נטייה להשקיע בלימודים יותר מאשר
רוב התלמידים; אבל זה רק בתחומים שבאמת מעניינים, כמו
היסטוריה.
אז ניגשתי ובדקתי גם באנציקלופדיה העברית, וכל מה שמצאתי שם
היה עוד איור של כמה כלבים, ביניהם גם פודל. חוץ מזה, היה כתוב
שם כל מה שהיה כתוב באנציקלופדית בריטניקה, רק באריכות-יתר. מה
אומר ומה אוסיף? לא החכמתי הרבה מהמחקר הקצר שעשיתי.

בפעמים שאני מאוד רוצה לכתוב משהו אבל לא מצליח, אני מרשה
לעצמי להשתולל עם הדמיון ולהיסחף לכיוונים שונים ממה שציפיתי.
זה עוזר להתגבר על מה שנקרא "מחסומי כתיבה" (כך לפחות קראתי
במאמר שפורסם ב"מעריב לנוער").
בין מחשבה אחת לשנייה החלטתי לבחון את כל הרעיון של
מלחמת-הכלבים בתור משל לבני-אדם, והחלטתי להשקיע קצת חשיבה
פסיכולוגית בנושא. אז אומנם פסיכולוגיה אני לא יודע, אבל אימא
שלי כן.
בין שטיפת-הכלים לנקיון הכביסה מצאתי זמן קצר לשבת איתה.
"אימא, יש לך כמה דקות בשבילי?", שאלתי.
"שב, עודד, ודבר. מה יש?", היא התיישבה על הכיסא החום במטבח,
כוס הקפה (שהספיק להתקרר) בידה.
"טוב, תגידי..." פתחתי והיססתי. היא שתקה והביטה בעיניי, עם
סבלנותה האינסופית. החלטתי לגשת בצורה אחרת, ישירה יותר לנושא,
וחתכתי לנושא שהטריד אותי.
"אימא, מדוע בני-אדם נלחמים זה בזה?" יריתי את שאלתי לחלל
החדר.
היא נרתעה לרגע, וראיתי שהיא שוקלת את מילותיה לפני שתענה.
"אתה מדבר על סיבות שונות? כמו שטחים גיאוגרפיים, חילוקי דעות
אידיאולוגיים, משאבים שונים...? או שיש לך בראש כיוון אחר?"
"ובכן, אני חשבתי יותר על הצד הפסיכולוגי של העניין."
"תראה, זה יותר מורכב ממה שנראה. אבל אני יכולה להבטיח לך
שבהרבה מאוד מקרים, אם לא בכולם, הסיבה לא באמת מוצדקת".
רק זה היה חסר לי. היא רק חיזקה את שחשבתי, שבעצם אין סיבה
באמת טובה לכלבים להילחם זה בזה. תהיתי אם להמשיך את השיחה או
לעזוב את הנושא.
"טוב, עזבי. אני כבר אסתדר", אמרתי וקמתי, מרוגז מעט. היא
נראתה מופתעת, אך לא שאלה עוד.
לקחתי לעצמי בירה שחורה מהמקרר והלכתי למרפסת, לחשוב עוד קצת
על רעיונות בשביל הסיפור.

התיישבתי במרפסת, מנסה לחשוב על רעיונות איך להמשיך (או לסיים)
את הסיפור. הבטתי בשקיעה, בזוג שעבר עם עגלה ותינוק,
ובכלב-רחוב קטן שנבח לעברם. הכל נראה שליו כל-כך: באמת ובתמים
לא מצאתי סיבות למלחמה מכל-סוג-שהוא. הכלב התקרב לעבר הזוג
ונבח בפראות הולכת וגוברת. הגבר נופף לעברו בידו, מנסה לגרש
אותו, מה שעודד את הכלב לנבוח עוד ועוד.
"ממה הוא מתרגש? מה קרה?" חשבתי לעצמי. לא מצאתי תשובה לשאלה;
ממילא בינתיים הכלב מצא משהו אחר שעניין אותו ועזב את הזוג
הצעיר.
ציינתי לעצמי שהכלב לא התמיד בנביחותיו, לעומת בני האדם,
שבמלחמותיהם תמיד מתעקשים בלי סוף.

שלושים יום בדיוק לפני מועד ההגשה - בחופש פסח - הכנתי לעצמי
טבלת יאוש. בכל יום שעבר המחשבות הציקו לי יותר ויותר, ואפילו
החלומות התחילו להיות סביב הנושא.
באחד מהם חלמתי שאני פודל שנרדף על-ידי לברדור, אבל השיער כל
הזמן נכנס לי לעיניים ולא הצלחתי לראות את הלברדור שרדף אחריי.
בסופו של המרדף הגעתי לפינת בניין, וכשעברתי אותה הייתי בטוח
שהצלחתי להימלט.
ואז הסתובבתי. ראיתי שאני מוקף בחמישה כלבי-לברדור:
בלונדיניים, גבוהים, זקופים, הפרווה שלהם מבריקה. נשימותיי
התחילו להיות קצרות - הייתי בטוח שהשיער נכנס לי גם לשם. לפני
שהספקתי לחשוב על המשמעות של מה שמתרחש סביבי, התעוררתי.
החלום הזה חזר על עצמו מספר פעמים בוריאציות שונות: לפעמים
הצלחתי להתחמק, לפעמים לא; לא תמיד השיער הפריע לי. אבל מה
שחזר על עצמו הייתה תחושת הרדיפה החזקה, והתסכול שאני לא יודע
אם נמלטתי או לא.

שלושה שבועות בדיוק לפני מועד ההגשה קראתי את הסיפור מתחילתו
ועד סופו (הנוכחי). לא הייתי מרוצה מכלום, אז זרקתי אותו לפח.
כמעט בכיתי: לא ידעתי כיצד אסיים אותו! חשבתי שמוטב כבר לשכתב
הכל מההתחלה. אומרים שכשמשהו דפוק, כדאי להרוס אותו מהיסוד
ולבנות אותו מההתחלה.
המחשבה הזאת נתנה לי רעיון. מיהרתי לחפש את הסיפור בפח, אבל
גיליתי רק שקית ריקה. באימה אילמת ניגשתי לאבא שלי, והצבעתי על
הפח ביד רועדת. הוא בקושי הרים עיניו מהעיתון שקרא, ורק מילמל:
"הורדתי את הזבל לפני 10 דקות. בפעם הבאה שתרצה לעשות זאת
בעצמך, אתה מוזמן."
רצתי למטה כמו משוגע, הושטתי ידי לפח שנשאר פתוח (המכסה שלו
נשבר כבר מזמן) ושלפתי מתוכו שקית מסריחה. למזלי הרב בלוק
הנייר שזרקתי לא התקמט יותר מדי והיה קרוב לפתח השקית, מה שמנע
ממני חיטוט מיותר, אך עדיין נאלצתי לחפור מעט בפח.
לקחתי את הבלוק, עליתי חזרה הביתה, ודבר ראשון שעשיתי היה
להיכנס למקלחת ארוכה וחמה - הרגשתי כל כך מלוכלך.
מחשבותיי רצו קדימה בזמן שהתקלחתי: הלברדורים רצו להשמיד את
הפודלים כדי להשביח את כלל המינים. באותו אופן שאני רציתי
להרוס משהו כדי לבנות אותו מהיסוד בצורה טובה יותר, כך
הלברדורים רצו בטובת כלל הכלבים.
ראיתי זאת בבירור עכשיו. ידעתי כיצד אמשיך לכתוב את הסיפור,
אבל מכיוון שכבר נהיה מאוחר השתכנעתי שעדיף לדחות את המשך
הכתיבה למחר בבוקר; אז הלכתי לישון כאשר על שולחן הכתיבה שלי
מונח בלוק כתיבה מסריח אחד, העפרון הלעוס לידו, מוכן לכתיבה.





בימים שלאחר מכן הלילות היו נטולי חלומות - לפחות לא כאלו
שזכרתי. השגרה חזרה לעצמה, הלימודים היו כרגיל, וכמעט כל יום
הצלחתי להוסיף מספר שורות לא מבוטל לסיפור שכבר תפס נפח (למעלה
משבעה עמודים בכתב יד צפוף).
שבועיים לפני ל"ג בעומר היה לי עוד חלום. הפעם דמיינתי שאני
פודל שנשלח לספר-כלבים (לדודה שלי יש מספרת-כלבים, משם אני
מכיר את המקצוע). במספרת הכלבים רצו לספר אותי שאיראה כמו
לברדור, אבל אני סירבתי, כי הייתי גאה באופן שבו אני נראה.
ידעתי כי הגאווה תסגיר אותי, אבל התעקשתי.
אני לא זוכר איך החלום הסתיים. למעשה, כשהתעוררתי לא זכרתי
אותו כלל; רק בבית-ספר, בטקס של יום השואה נזכרתי בו.
בטקס מציגים סיפורים שונים של ניצולים, ובאחד מהם סופר על
יהודי שצבע את שיערו לבלונדיני כדי להיראות כמו גרמני. התמונה
של אותו אדם כל כך הזכירה לי את הלברדור שתמיד רדף אותי בחלום;
אני לא יודע למה.
הצמרמורת שאחזה בי כשנזכרתי בחלום גרמה לי להבין שאיאלץ להכניס
מספר שינויים בסיפור.

הגעתי הביתה ושוב התחשק לי להשליך הכל לזבל. עברתי על מה
שכתבתי בימים האחרונים והבנתי שעשיתי טעות מרה.
ניסיתי לשחזר את קו-המחשבה, את הלוגיקה שהובילה אותי לכוון את
העלילה לנקודה הבעייתית הזאת, ולא הצלחתי. משהו השתבש בדעתי,
זה בטוח.
פתחתי את החלון ונשענתי החוצה. ראיתי כמה חבר'ה מהשכונה עם
כדורגל, בועטים אותו ביניהם, הולכים כנראה למגרש. למרות שאף
פעם לא אהבתי במיוחד כדורגל (אני יותר טיפוס של כדורסל), חשבתי
אולי להצטרף אליהם.
בכלל, שמתי לב פתאום שהכתיבה שאבה אותי בצורה חזקה כזו שחדלתי
מלעסוק בשאר התחביבים שלי. צחוק של רווחה נפלט לי פתאום.
החלטתי לא לנסות יותר לכתוב בכוח. בלי לטרוח אפילו להחליף
בגדים, רצתי למטה ותפסתי את יונתן ואסף בדרכם למגרש.
הם הופתעו לראות אותי מצטרף, אבל שמחו. באותו אחר-צהריים הייתי
רוב הזמן שוער, ועשיתי חיל: כל כדור שנבעט לעבר השער נתפס
בחוזקה או נהדף לכיוון השני.
מיותר לציין שהידיעה שהיום זה יום-השואה-והגבורה לא מנעה
מאיתנו להנות כהוגן מאותו משחק. מה אומר? היינו נערים, וככה
נערים מתנהגים.

בימים הבאים ההשתחררות שכפיתי על עצמי הראתה את אותותיה. תפסתי
קצת צבע (זו הייתה תקופה שטופת-שמש), התאבון חזר לי. דאגתי גם
להתקלח בבוקר ולא בערב (אחי הגדול טוען שזה יותר בריא).
אפילו ביום הזכרון לא הרגשתי עצוב.
ביום העצמאות נסענו ליער בן שמן לעשות מנגל יחד עם השכנים
שלנו. היו להם שני ילדים קטנים ממני: יוחאי ונועה, בני חמש
ושש.
לאחר שאכלנו כמות עצומה של בשר וסלטים, יוחאי ונועה ניסו ללמד
אותי סוג מתוחכם של תופסת. לא הייתה לי סבלנות ללמוד ובעיקר לא
היה לי כוח לזוז; אז כך, בתחושת שובע מוגזמת, נשענתי על אחד
הסלעים וצפיתי בהם משחקים.
ליוחאי היה שיער בלונדיני קצוץ ולנועה שיער חום ארוך, כזה
שגולש מעט על הפנים (מסתבר שאימא שלה אהבה את הפוני שלה ולא
קיצרה אותו). אם הבנתי נכון, יוחאי היה התופס כעת, והסיטואציה
שנגלתה מול עיניי החרידה אותי.
כמעט בצורה זהה לאחד החלומות שלי, ראיתי את יוחאי רץ אחרי נועה
- הוא כמו לברדור אימתני, והיא כמו פודל מבוהל. רק הצחקוק
הילדותי שלה שבר את האנלוגיה שנרקמה במוחי.
להכרתי נכנס חלום שפרח מזכרוני. אחד החלומות המוקדמים, מאלו
שבהם הייתי כלב פודל נרדף; אולם במקום הסצינה האורבנית הייתי
ביער, דומה למדי ליער בו נמצאנו עכשיו.
נמלאתי קוצר-רוח וקיוויתי שנגיע הביתה במהרה כדי שאוכל להמשיך
את הסיפור.

עבר זמן מה עד שאזרתי אומץ לשבת ולהתמודד עם כל הבלגן שהיה
אמור להתחבר לי בראש למילים, משפטים ופסקאות. שקלתי לשכתב את
הכל בכתב יד ברור יותר והגעתי למסקנה שזה יהיה מיותר; בבוא העת
אעביר הכל למחשב.
באותה תקופה לא הייתי מורגל בכתיבה עיוורת ולכן לא ערכתי את
הסיפור במחשב באופן ישיר. התוצאה הייתה דפים מלאי קשקושים,
שרבוטים, חצים, הערות צדדיות וכיו"ב. אני קיוויתי שזה מעניק
לכתב היד מראה מקצועי, אך בלב ידעתי שהמציאות קצת שונה.

כמעט שבוע שלם לקח לי להעביר לכתב את הרעיונות שעלו בי באותו
יום עצמאות. טבלת הייאוש לא נראתה מבטיחה. פחדתי תמיד לסמן את
הימים שהסתיימו; אולי נבע מתקוות שווא, לפיה אם לא סימנתי יום
- אז הוא לא נגמר. אבל בסופו של דבר הזמן עובר, ויחד איתו
הגיעה ההכרה שנותר לי בדיוק שבוע בודד להגשה.
בראשי ניסיתי לשחזר את השינויים שעבר הסיפור. בתחילה רציתי
שהפודלים יהיו הטובים, ולאחר מכן הלברדורים, ולבסוף שוב
הפודלים יצאו ה"צודקים" במאבקם. ניסיתי שוב לשוחח עם אימא שלי,
אבל זה לא עזר כמו בתחילה - בין היתר מכיוון שהיא כבר הייתה
יותר עסוקה.

המחשבות שלי התמצו לכדי מערבולת רגשית אחת גדולה.





התעוררתי באחת בלילה ולא הצלחתי להיזכר שנרדמתי. רציתי להתקלח
במים קרים, להתעורר. בכניסה לחדר האמבטיה ראיתי במטושטש עצם
כהה. כשהתקרבתי נבהלתי כשראיתי שמוצבת שם כלבת פודל. אל תשאלו
אותי איך ידעתי שזו כלבה ולא כלב; מה שמוזר יותר הוא שלפני
שהספקתי לצעוק הבחנתי בצידו השני של חדר האמבטיה בעוד כלב. קל
היה לזהות שזה לברדור. הוא היה כל כך חמוד ויפה, וגם הפודלית.
שניהם הביטו בי בדממה, ובעודי מנסה להבין מי נגד מי, התעוררתי
שוב.
אני שונא יקיצה מדומה. זה סוג החלומות המטעה ביותר. הסתכלתי
בשעון: השעה הייתה שש דקות אחרי אחת בבוקר. מוזר, כמעט כמו
בחלום שלי. שקלתי ברצינות להתקלח אבל לבסוף דחיתי את המקלחת
לבוקר.

יומיים לאחר התקרית הזו הצלחתי להימנע מכתיבה יצירתית: העברתי
את החומר הקיים למחשב, ערכתי, תיקנתי שגיאות כתיב, תחביר,
ניסוחים בעייתיים. בין לבין גם שיחקתי קצת כדורסל וכדורגל -
ניסיתי לעשות כל מה שאפשר במקום לכתוב. שעורי בית, מטלות שונות
שאימא שלי נתנה לי; כמעט הכל בא בחשבון כדי להסיח את הדעת
מהעיקר.
היום היה כבר יום חמישי וביום ראשון מועד ההגשה. ניסיתי לדמיין
שיש לי פנקס מנטלי, שבו רשומים כל הרעיונות שעלו בראשי בזמן
הכתיבה. זה לא עזר.
השעה כבר אחרי אחת-עשרה בלילה, הירח זורח בשיאו. את כל העצים
לל"ג בעומר כבר אספו החברים שלי, הם ויתרו לי מתוך ידיעה שיש
לי מטלה: לסיים את הסיפור.
הסיפור כבר לא משך את תשומת הלב של אף אחד כמעט שבועיים. זה
נהיה קוריוז של הכיתה, סוג של סמול-טוק שעשו איתי כשלא היה מה
לומר; משהו בנוסח: "אז מה, איך הולך עם הסיפור הזה שלך? יש לך
משהו מעניין לספר?"

שוב נרדמתי בלי לשים לב, אבל הפעם לא חלמתי שאני כלב. החלום
שלי עסק בשואה שוב. הייתי במרדף בחלום, ולא הצלחתי להבין אם
אני יהודי שנמלט או גרמני שרודף יהודי. בחלום רצו איתי שני
כלבים - לברדור ופודל. הם דוקא הסתדרו ביניהם יופי, ורק אני
ניסיתי להבין אם אני נמלט או רודף.
התעוררתי מבולבל מאוד מהחלום, כעשר דקות לפני השעון המעורר.
אוף! אני שונא שזה קורה, עכשיו מצד אחד אני לא אוכל להירדם
חזרה לזמן כה קצר, ומצד שני זו תחושה שהפסדתי שינה.
הלכתי לשטוף פנים, וכחמש דקות נתתי למים לזרום - עד שיתחממו.
זה לא עזר ונאלצתי לשטוף פנים במים קרים. ניחמתי את עצמי
במחשבה שלפחות בשואה היה גרוע יותר. המחשבה הזו שעשעה אותי
משום מה, ונתנה לי תחושה אופטימית. בריצה חזרתי לחדר והוספתי
עוד כמה שורות בסיפור.
היומיים הבאים התנהלו בצורה דומה: כל כמה שעות, ללא קשר לכלום,
הייתי ניגש ומוסיף שורה או שתיים. הרגשתי שגלגלי השיניים בראש
שלי עובדים מאחורי הקלעים יותר ממה שחשבתי. מעבר לכך, הבנתי כי
המחשבה ש"בשואה היה גרוע יותר" באמת עוזרת לי להיות אופטימי
יותר.

האופטימיות היא האויב של היצירתיות. אולי להיפך? אף פעם לא
הייתי בטוח מה קודם למה, אבל אני משוכנע שיש קשר. העובדה היא
שהמלנכוליות הוציאה ממני טקסטים חזקים יותר מאלו שנכתבו כאשר
הייתי במצב רוח טוב. הייתי ממש מבואס מזה שסיפור שרציתי בהתחלה
לכתוב לבד, הפך למטלה, ועוד משהו שעליי להגיש לכל הכיתה כדי
שתקרא. התמקדתי בתחושה זו כדי להעצים את הרגשות השליליים, מתוך
תקווה שמהם תבוא הישועה.
נשכבתי על המיטה עם תדפיס של הסיפור (הבלתי גמור) ביד אחת,
וביד השנייה עט. עצמתי את עיניי ודמיינתי שכל ילדי הכיתה הם
לברדורים ואני פודל. הלברדור הכי גדול הייתה המורה תרצה. באופן
מוזר, אף אחד מהם לא נראה מרושע - פשוט ידעתי שהם נגדי. לא
הצלחתי להבין למה; אולי כי אני שונה, אולי בגלל הציפיות
הגבוהות ממני.
אני לא זוכר שנרדמתי - אבל מצד שני, בדרך כלל אנשים לא זוכרים
שהם נרדמים. כשהתעוררתי באמצע הלילה לא הבטתי בשעון כמו שאני
עושה בדרך כלל; גם לא הלכתי לשטוף פנים. עוד כמה שעות אצטרך
להיות בבית-ספר ולצערי הסיפור עדיין לא גמור.
אפילו לא היה לי כוח לגשת למחשב; החלטתי להוסיף את השורות
האחרונות בכתב ידי.
"הלברדורים התאגדו כנגד הפודלים," כתבתי, "מכיוון שהם היו
משוכנעים שהפודלים התאגדו נגדם קודם, כי הם שונים זה מזה."
היה לי ברור שבמבט היסטורי אי אפשר ליישם את אותה תפיסה פשטנית
לגבי הנאצים והיהודים, אבל החלטתי שהשונות המהותית הזאת מייצרת
את הקונפליקטים עליהם מבוססת ההיסטוריה. בצורה דומה - אבל שונה
לחלוטין! - השונות הזאת מייצרת את הקונפליקט עליו הסיפור שלי
בנוי.

אולי אף פעם לא אדע מדוע הלברדורים התאגדו נגד הפודלים. מצד
שני, אני גם לא בטוח שאפשר להבין קונפליקטים היסטוריים, דוגמת
השואה. הדבר היחיד שלמדתי מכתיבת הסיפור, הוא שקונפליקטים
נוצרו כדי להתיר אותם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זה ציפור!"

"לא זה מטוס"

"לא! זה
סופרמן"

הגורו יאיא מתאר
יום במגדלי
התאומים. זה היה
בסוף באמת מטוס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/07 21:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה