סחרחורת.
זה לא האלכוהול, זה הדם. יותר טוב מסם.

(השאלה היא, כמה טוב בדיוק הסם...)



חשבתי לעצמי, שאם יש לאנשים את האומץ לכתוב ולהראות, לצאת
ולהיפגש - אז אולי זו אכן בעיה שלי? אולי אני חלק מאותם מקרים
עגומים שקוראים עליהם בעיתון רק כשכבר מאוחר מדי? אני בטוחה
שההורים שלי אפילו לא ישימו שאני חסרה להם.



הם ממספרים לי לחמניות. קחי את מספר שלוש ותאכלי. יש על השולחן
גם גבינה, תאכלי. ואז לכי לחדר או שתצאי מהבית.


"מה נסגר איתך?", שואל אבא.
-"כלום", עניתי.
-"למה את בדיכאון כל היום?"
-"כי אני חיה."
-"מה, חבר שלך עזב אותך?"
-"חבר? מה זה?"
-"יאללה, קחי את עצמך בידיים!"
-"אה, טוב."
-"פשוט תצאי מזה כבר!"
-"איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?"
-"צאי בחוץ ותמצאי חיים!"
-"יש לי יותר מדי חיים ממה שאי פעם רציתי."



אם לא הייתי לומדת בבית-ספר דתי ביסודי, שם דחפו לי לשכל שמי
שמתאבד הולך לגיהנום - מזמן לא הייתי כאן.



אני חולמת על תל-אביב. אני חולמת על הגשר בין רכבת השלום
לעזריאלי. אני חולמת על נהר המכוניות מתחת.
אני מאמינה, השאלה היא במה.
בימים האחרונים, בתוספת לפסים על הידיים, יש לי מין כוכב הפוך
עם מחומש במרכזו, באמצע הבטן. אולי ייתן לי כוח, מי יודע. אם
כת השטן היו רוצחים אנשים ולא חתולים, מזמן הייתי הפושעת
הראשית שם.
אה, מזמן. זמן זה רע. כל יום שעובר אני שונאת את עצמי יותר.

אני שמה במערכת את הדיסק השני של המכשפות, שיר עשירי. אני
מגבירה את הווליום. אוף, אני לא אוהבת את הפזמון. אני מוציאה
את הדיסק ושמה את הדיסק הראשון שלהם ושומעת את השיר השני. אה,
כן. איזה יופי של שיר. אני נאנחת ושמה את הדיסק שלישי של
המכשפות כדי לשמוע את אחד השירים הטובים ששמעתי אי פעם, בגרסת
הכיסוי הטובה ביותר. נתתי את כל ימי חיי.
בסוף, כדי להתעודד, אני שומעת את השיר "First Day Of My Life"
של מלאני סי. ואז, כדי לפחד, אני רואה את הסוף של הסרט
"Requiem for a Dream".
אוי ואבוי. אם לא היה לי מחשב? רגע, מאיפה יש לי אותו בכלל?
אה, מעבודה. עבדתי פעם. זמן השיא במקום עבודה אחד הוא שלושה
חודשים. זה אמנם היה במחנה עבודה "הגביע" ולא במקום בו מוחקים
לך את האישיות, אבל זה שבר אותי. הייתי צריכה ללכת לאט לאט
במקום לקפוץ על העולם.
עכשיו מה? עוד מעט נגמר לי הכסף. נשארו לי רק מאתיים תשעים. מה
עושים עם מאתיים תשעים? אפשר לארגן ארגז בירה מטורף, שכולו
בקבוקים קטנים של הייניקן. הגדולים תוצרת הארץ, אני לא אוהבת
אותם.
אולי אסע לתל-אביב ואגשים את החלום. אולי אפגוש בפעם האחרונה
אנשים שכועסים עליי מפני שאני לא שומרת על קשר. רגע, שילכו
להזדיין! מתי הם באו לבקר אותי בפעם האחרונה, הזונות?! אני
אמות בחדר, כמו בסיגריות לייט. רק שלאף אחד לא יהיה אכפת; לא
יהיה מי שייכנס לחדר בבת אחת.
רגע, אני מביאה את הבירה.

התחלתי לכתוב לך, ולמרות שהתכוונתי לכתוב שורה או שתיים על
סימפטיה וצרות אחרות - אני מוצאת את עצמי כותבת הכל. טוב, נו,
כמעט הכל. מסל"ן פתוחים בשעה כזאת? לא, למה שיהיו. לא בדקתי,
אני רק מניחה.
אני לא רוצה סימפטיה. בעצם, אולי רק קצת, אבל זה רק בגלל שאני
לא מקבלת אותה מאף אחד אחר. חוץ מאימא, שבוכה כל פעם שרואה
שנעלמת לה סכין. אבל היא ממש לא יודעת לדבר - היא מרגישה, היא
אוהבת - אבל חמש דקות שיחה איתה ובא לי לפוצץ לעצמי את המוח,
כוסאמו תל-אביב.

כואב לי. עם הבושם זה הכי טוב.