איך לנשום בתל אביב

הספה בסלון שלך:

אני מרימה את היד שלך
ומתקפלת לתנוחה בה אני
קלועה בך כמו הצמה בשערי.

אנדרומדה:

מספקת להן את הסיפור
ולרגע הצביטה המוכרת של
הרגע בו אגדות הופכות אמת
(הסלע ההוא שנשקף מהחלון
המפלצת, יופי הנערה
האהבה שמצילה).

התמונה שלו בעיתון:

קפלי הדפים לא מסתירים
קמטים שהתווספו
מאז השנה שנישקתי אותו.

לגור בשנקין:

הספונג'ה חושפת את צבעי
הרצפה המצוירת מבעד לאבק
וימים חדשים, חיים אחרים
משתלבים בדוגמאות עליה.

איך פתאום הוא קרה

ערב שישי אחד:

ואיך לא שמנו לב
שהעולם המשיך להסתובב
גם כשאנחנו נעצרנו יחד לרגע.

רחוב נטוש בנתניה:

אתה נושף את שמי באוזניי
אני מתקמטת אל תוך הסוודר שלך
אתה רושם תשוקה בכחול על זרועי
אני יודעת, סימן חיים ראשון שלי מזה שבועות.

בבוקר שאחרי:

כולנו יודעות את הרגע
שבו האחרת נופלת. כמה קל
לא צריך לספור ימים
או להודות
ככה, כבר שנים לא הייתי.

עכו:

רציתי שתבוא איתנו
שתשב במושב האחורי
תביט בי כשאני נוהגת
ותדמיין איך לנשק את עורפי.

אבל בערב:

אתה מתקשר ומתנצל
ישנת עד אחר הצהריים
(אני עוד לא חלקתי איתך מיטה).

איך לחיות פה

הזריחה דורשת את כל השאיפות
שחסרתי בדרך אליה.