זהו מכתב התאבדות. כשתקראו אותו תדעו שאני כבר אינני פה.
החלטתי לשים קץ לחיים האלה, כדיי להקל עליכם. ועל עצמי. בכל
בוקר הייתי מתעוררת לתוך זה, בהתחלה קצת בפחד, בחשש שמא בסופו
של דבר אתם תגלו, אחר כך הייתי יותר מעודדת, יותר בטוחה בעצמי.
נשאבתי לתוך זה. איך לא ראיתם, טיפשים? ואולי ראיתם לא אמרתם?
סביר יותר להניח, הרי אני שקופה, צפויה לחלוטין. עכשיו זה רק
עושה לי בחילה. זה לא נותן לי לישון בלילות. זה כמו לאכול
קינוח נהדר, כשאתה מצונן. האף שלך סתום. חוש הטעם שלך מתעוור,
ואתה לועס ובולע חומרי גלם, מרכיבים, ובודה מתוך הזיכרון שלך
את הטעם. ואתה עוד נהנה מזה. באמת...
החלטתי לשים סוף לשקר. סוף לפיצול האישיות הבלתי נשלט הזה.
בהתחלה עוד יכולתי לשלוט בו. בפיצול. נהניתי מההפתעה שהיה מביא
לי, מכל הדברים הבלתי צפויים, מהסכנה שארבה לי בקצה. התמכרתי
אליה. אבל עכשיו, עכשיו הוא מנסה לפרוץ החוצה. הוא מפתיע אותי,
כשאני לא מוכנה, ומוציא ממני דברים, שלא ידעתי שיכולתי אליהם.
הוא מתגבר עליי, ואני משתיקה אותו, כל פעם מחדש. דוחפת לו
סמרטוט לפה, שישתוק. מסממת אותו בכדורי הרגעה. שימשיך לישון,
ואני אשתמש בו כשאבחר.
חלמתי חלום. ובחלום יצאתי לטייל. צעדיי על השביל היו קטנים
והססניים, והמראות שניבטו מבעד לעיניי מוכות השמש, היו חדשים
לי. הסבתי ראשי הנה והנה כדי להביט בהם ולזכור את כולם. לצרוב
אותם בנשמתי, שלא ייעלמו. אגרתי אותם במחסן סודי, שרק לי היה
את המפתח. רציתי שכשיגיע הזמן, אני אוכל לפתוח ולהוציא מהמחסן
ולהשתמש בכל מה שאגרתי. ממש כמו נמלה ביום גשום.
רגליי הלכו לבד. לא הרגשתי בכלל שהן נושאות אותי, מכוונות אותי
לאן שרצו, נמשכות אחר הנוף המרתק ביותר, המזמין. לפתע הגעתי
לפרשת דרכים. הופתעתי, אך רגליי הבוטחות אותתו לי להמשיך.
עמדתי שם, בצומת ההיא, ובלי להביט אפילו בשתי הדרכים, אף לא
מבט הגון אחד, כבר המשכתי ללכת. עליתי על השביל, וכל גופי כבר
ידע שעליי ללכת בשביל הזה. שביל מפותל. עליות וירידות, סיבובים
חדים, פניות מסוכנות. ורגליי האיתנות צועדות במרץ, אך ראשי כבר
סחרחר, והנשימה מתקצרת. עודדתי את עצמי והמשכתי ללכת. אך כעת
גם הראייה היטשטשה, וראשי כבד, וליבי נשבר על שאיני מסוגלת
להמשיך ללכת. הרגשתי שעליי לעצור. להפסיק תכף ומייד, לפני
שיקרה הנורא מכל.
לכן החלטתי לכתוב את המכתב הזה.
החלטתי שהגיע הזמן להרוג אותו, את הפיצול. אני, פחדנית כנועה
וכלואה, צריכה לפרוץ החוצה מהכלא שבניתי לי. אני רוצה להרגיש
משהו אמיתי, ולתפוס את כל הדברים האמיתיים שהרוח פיזרה והרחיקה
מידיי. לקום מחר, ולהרגיש את השמש הזורחת על פניי ומסנוורת את
עיניי, להרגיש אותה בבטן, ולא בראש. לתת לקרניה לחדור אל תוך
ליבי ולהמיס את חומות השקרים שבניתי לי. לזנוח את המחשבה ולתת
הזדמנות גם לרגש. ולהשיב את האיזון לחיי.
זה לא מכתב ההתאבדות הראשון שאני כותבת. לפי מה שאני זוכרת,
התאבדתי כבר כמה וכמה פעמים. וכל פעם, התגלגלתי להיות משהו
אחר. יכול להיות שככה זה בחיים. חיים תקופה מסויימת, ואז
מתאבדים, וקמים לתקופה חדשה. ואני תוהה למה. אולי כי אני לא
חותכת עמוק מספיק...