חיכיתי לו שעות על גבי שעות. הוא אמר, "עוד רבע שעה אני חוזר,
חכה אני רק רץ להביא משהו."
פשוט ישבתי שם וספרתי את השורות שיש על הקיר, מין המון קווים
כאלה שנראים כאילו אין ביניהם רווח. נחמדים הקירות כאן.
הוא לא חזר. התחלתי לדמיין מה הוא עושה, באותו רגע ממש,
ואיבדתי עניין. לא הבנתי למה אני חושב על זה.
מה תיתן לי החולמנות הזאת שאני לכוד בה, מילא, הוא לא יבוא.
כמעט אף-פעם הוא לא מקיים הבטחות. גם כשאמר לאמא שיעשה לה את
הביטוח שיניים הוא לא עשה, ואמא נאלצה לשלם מכיסה, כשהיא גם
ככה עובדת בשלוש עבודות וקורעת ת'תחת.
הכנתי לעצמי תה, השקיק נפל לתוך המים הרותחים והתמזג איתם
כאילו הוא מכיר אותם מאז ומתמיד, בלי להתבייש.
הוא עדיין לא בא.
ידעתי את זה עוד מהתחלה, אבל אני אוהב להתגרות בו אחרי שהוא
חוזר - אולי אחרי יומיים ולסחוט ממנו למה לא בא בסוף.
מדי פעם אומר שהיה אצל אמא שלו, פעם אחת אפילו אמר שביקר איזה
סבתא בבית אבות. אני מכיר כבר טוב מאוד את התירוצים שלו, הוא
לא אמין בכלל היגאל הזה. אמרתי לאמא שעדיף לה להיות לבד מאשר
להיות איתו, כי שקר זו התכונה הכי גרועה שיכולה להיות לבן אדם,
אבל היא עדיין בשלה. אני חושב שהיא איתו בגלל הכסף, למרות שזה
לא נחמד לחשוב ככה על אמא שלך.
סיימתי את התה, זרקתי את השקיק והמשכתי לשבת על הספה בחוסר
מעש, עד שפתאום, נשמעה דפיקה בדלת. לשנייה חשבתי לעצמי, הייתכן
וזה הוא? ניגשתי לפתוח, וזה סתם היה הברנש מחנות הירקות. "יגאל
גר כאן"? הוא שאל, הנהנתי והוא דחף את הארגז לתוך הדירה בעזרת
הרגל וחייך אליי מין חיוך מוזר כזה והלך. זה לא היה הוא. כמובן
שלא, "טיפש אחד", אמרתי לעצמי בשקט.
נחמדים הקירות כאן.