עמדתי בסלון והעפתי מבט אחד אחרון סביבי רגע לפני שהוא מגיע.
הכל מסודר, בדיוק כמו שהוא אוהב.
האוכל חם והריח מציף את הבית.
הנרות לבדם מעירים את הסלון ואת חדר השינה.
בריצה ניגשתי אל דלת הבית לפתוח אותה בפניו.
מבט אחרון במראה - השיער פזור ופרוע מעט, איפור כמעט בלתי
מורגש, והשמלה החמודה מציגה בדיוק מושלם את צורת גופי - בדיוק
כמו שהוא אוהב.
"היי, יפה שלי" הוא אומר משנכנס לבית ומעיף מבט סביבו.
"היי" אני ממלמלת בקול חלוש. אני תמיד מרגישה קטנה יותר כשאני
לידו. הגובה, או אולי העוצמה שלו משפיעים עלי.
הוא מסתובב אלי, מחייך, עיניו ממוקדות בשלי ורוכן לנשק אותי.
הפרפרים האלה תמיד היו שם. וכנראה שגם תמיד יהיו.
"לכבוד מה כל זה? והריח הזה מדהים!" הוא אומר תוך שהוא מחווה
על הסלון ומתחיל ללכת לעבר המטבח.
"סתם. אתה יודע... רציתי לפנק אותך." אומרת, מחוזקת קצת. קצת
יותר בטוחה בעצמי עכשיו שהוא הראה שביעות רצון.


יושבים בסלון וצופים בטלוויזיה.
אני יושבת על הרצפה ומשעינה את ראשי על הברך שלו בעוד הוא מלטף
לי את הראש ומשחק לי בשיער.
"תגידי..." הוא אומר ואז עוצר.
"כן?" אני מסתכלת עליו בפליאה - הוא אף פעם לא עוצר משפט
באמצע.
"עיזבי... לא חשוב" הוא אומר ומתיישב יותר בנוח.
"מה קרה? דבר..." מפצירה בו למרות שאני יודעת שעדיף לשתוק.
"ממתי את מפקפקת במה שאני אומר?" הוא מרים גבה עם חצי חיוך -
הוא יודע שהסקרנות שלי תמיד הייתה בעייתית.
"מצטערת" ממלמלת ומרכינה את העיניים. משאירה את הראש זקוף כפי
שהוא לימד אותי.
"את תשלמי על זה מאוחר יותר. כרגע יש לי שאלה אליך" הוא אומר,
קם ומסמן לי לעשות כמוהו, ולהשאר במקום.
"טוב לך?" הוא שואל.
'מניאק' אני חושבת 'הוא יודע שאני סקרנית, והוא גם יודע היטב
שקשה לי לעמוד במקום אחד'
"באיזה מובן?" זה הדבר היחיד שיוצא מפי.
"איתי. בכלליות"
'איך הוא לא מבין... אני אוהבת אותו' הקלה מציפה אותי.
"כן" אני אומרת - קצת יותר בביטחון.
במקום להמשיך בתחקיר הוא עוזב אותי עומדת שם, יודעת היטב שאסור
לי לזוז ממקומי, והולך לכניסה - לשקית המוזרה שהוא השאיר שם
קודם.
כשהוא חוזר הוא מוציא מהשקית קופסא שחורה, קטיפתית וגדולה
למדי. על הקופסא אני רואה לפתע אותיות אדומות שזורות - מאייתות
את הכינוי האהוב שלו בשבילי.
"תעצמי עיניים" הוא אומר ואני שומעת אותו מניח את הקופסא על
הרצפה. רעש הסוגרים שנפתחים מרגש אותי ואני נאבקת בעיניי אותן
אני נאלצת להחזיק סגורות.
"תפתחי אותן"
כשאני מסתכלת פי נפער והשוק משתלט עלי. מול עיניי, בידיו, אני
רואה קולר יפייפה - שחור וקטיפתי כמו הקופסא. במרווחים קבועים
בתחתית הקולר היו טבעות מתכת קטנות ולכל זוג לא צמוד מחוברת
שרשרת קטנה - יוצרת לולאות יפות לכל אורך הקולר. על חלקו
העליון שוב ראיתי את אותן האותיות רקומות באותה הצורה ובאותו
הצבע.
"תעיפי מבט בתוך הקופסא" הוא אומר בחיוך ואני מצייתת.
בתוכה אני רואה שרשראות חזקות ולולאות גדולות יותר, בבירור
מותאמות לחיבור לקולר - בדיוק כפי שרציתי וחלמתי.
החיוך שלו נחלש מעט וכעת אני רואה את ההתרגשות שבעיניו, מבצבצת
מעט.
"תהפכי את הקולר" הוא רומז לי בלחש ומושיט לי אותו.
ברגע שבו צייתתי הדמעות הציפו אותי וקפצתי עליו בחיבוק חזק -
מתעלמת מהעובדה שכנראה גם על זה אאלץ לשלם.
בפנים הקולר היו רקומות המילים "Be Mine".
לפתע הרגשתי בפליאה דמעה נוחתת על כתפי בעוד הוא מוחץ אותי
באחד מהחיבוקים הכי טובים שקיבלתי ממנו אי פעם.
יצאתי מהחיבוק, מחקתי את דמעותיו באצבעי והפנתי לו את עורפי על
מנת שיענוד לי את הקולר.
"אני שלך" לחשתי לו כאשר הוא הרים אותי והלך איתי בין זרועותיו
לחדר השינה.