הולדן התיישב בשולחן שבקצה המרפסת, כהרגלו בשבוע האחרון, לבוש
בג'ינס דהוי וטי שירט שחורה. המלצרית, בג'ינס צמוד וחולצה
צמודה, שהבליטו כל איבר בגופה הקטן, שאלה מה ירצה לשתות. הולדן
הזמין אספרסו קצר, עם קליפת לימון וקוביית קרח בצד.
כמה דקות מאוחר יותר חזרה המלצרית, ז'וספין, עם האספרסו
שהזמין. הולדן כבר ידע את שמה מהפלירטוטים של הימים האחרונים
ביניהם. זו הייתה בדיוק הדרך שבה ידעה ז'וספין שהולדן אינו
צרפתי. הוא הגיע לפריז לחופשה קצרה לפני החזרה לשנת הלימודים
האחרונה, בעוד ששאר חבריו לספסל הלימודים נשארו להרוויח קצת
כסף בעבודות קיץ מזדמנות. כאן, בפריז, כך חשב, יוכל לנקות את
הראש מהשנתיים האחרונות ולהוריד את כל המסכות אותן הוא רגיל
ללבוש. הייתה לו קצת בעיית שפה, מכיוון שלא ממש היה דובר
צרפתית, אבל הוא הצליח להסתדר. הוא למד להזמין אספרסו ולקנות
סיגריות וגם איך להגיד לז'וספין כמה היא יפה בעיניו.
הוא הסתכל ממרפסת בית הקפה על הרחוב הצרפתי הומה האדם והרגיש
לא שייך. גם כאן, כמו בבית, רדפה אותו הרגשת חוסר השייכות, אלא
שכאן הייתה זו הרגשה לגיטימית. למרות שהוא לומד, לקראת סיום
תואר ראשון, ויש לו עבודה מסודרת ודירה קטנה, חבריו ללימודים
נעזרים בו בקורסים שונים ובבית החולים הפסיכיאטרי בו הוא מתנדב
זה שנתיים רכש לעצמו מוניטין של מי שעתיד להיות מטפל מוכשר
בצורה יוצאת דופן. ולמרות הכל הוא עדיין לא מרגיש שייך לאף
מקום. אולי החברה לא בנויה לטיפוסים עם חלקים מנוגדים כל כך
אחד לשני בתוך עצמם, אולי החברה מעכלת טוב יותר טיפוסים
פשוטים, חד ממדיים. הוא התחיל לחשוב שהבעיה טמונה בו.
הוא סיים את האספרסו בלגימה קצרה ולאחר שאכל את קוביית הקרח
וקליפת הלימון כיבה את בדל הסיגריה שבידו. ז'וספין רוקנה את
המאפרה בזריזות ושאלה אם ירצה עוד אספרסו. הולדן ענה שלא ושילך
להסתובב קצת. הוא השאיר שלושה אירו על השולחן וקם לפנות מבית
הקפה. "אני מסיימת לעבוד בשעה שלוש" אמרה לו ז'וספין לפני
שהספיק לצאת.
במשך כמה שעות הסתובב ברחובות פריז ובגנים ופתאום נזכר
בז'וספין. השעה הייתה בערך אחת וחצי והולדן חשב למה התכוונה
המלצרית היפה כשאמרה לו מתי היא מסיימת לעבוד. היא עניינה
אותו. מאוד. הוא לא ידע למה, הוא הרי לא הכיר אותה, והדבר
היחיד שידע הוא את שמה, אך החליט לחזור בכל זאת לבית הקפה.
הולדן התחיל את דרכו חזרה, אך נעצר מעברו השני של הכביש ממול
בית הקפה הקטן. מבעד למעקה המרפסת הוא צפה בה, משרתת לקוחות
אחרים שאינם הוא. הוא ניסה לחשוב על האופן בו הגישה לו את
האספרסו בכמה הימים האחרונים ושם לב למשהו שונה. היא לא
מפלרטטת סתם כדי לקבל טיפים גדולים יותר. היא פשוט לא מפלרטטת.
אבל אתו כן. מדוע? הולדן לא מצא שום תשובה הגיונית לשאלה מדוע.
הוא לא שם לב, אך בזמן שחיפש תשובה לשאלה מדוע אתו כן, הוא
פשוט עמד ברחוב וחלם בהקיץ. מה שהחזיר אותו באחת למציאות היה
טפיחה קלה על כתפו. "אני אחכה עוד הרבה שתבוא אתי?" שאל קול
מתוק באנגלית רהוטה. הולדן הסתכל מבעד לכתפו ומצא את ז'וספין.
"אם הייתי יודע שאת מדברת אנגלית כל כך טוב לא הייתי שובר את
השיניים", אמר לה בציניות. "לא נורא", אמרה ז'וספין בחיוך
מבויש, "עכשיו בוא אתי", אמרה ופנתה ללכת.
הולדן הלך אחריה. הוא לא חשב למה, או לאן הולכים, הוא פשוט
הלך. הם הגיעו לבניין קטן במרחק של כמה רחובות מבית הקפה ועלו
במדרגות לקומה השנייה. ז'וספין הוציאה מתיקה צרור מפתחות ופתחה
בתנועה עדינה את המנעול העליון ואחר כך את המנעול התחתון
ונכנסה לדירה. הולדן נשאר לעמוד. "נו, הגעת עד כאן, אתה נכנס
או לא?" שאלה בקולה המתוק. הולדן נכנס לאט והסתכל סביב. הדירה
הייתה קטנה. חדר שינה, סלון קטן ופשוט ובו תמונה אחת על הקיר
ושולחן קטן, מטבחון קטן ומקלחת. דירה פשוטה, חשב לעצמו, פשוטה
ומקסימה. הולדן שם לב שז'וספין נעלמה והסתכל על התמונה שהייתה
תלויה בסלון - בית קפה פריזאי טיפוסי. על השולחן היה זרוק נייר
מקומט שהולדן הציץ בו. "לכבוד ז'וסטין מרסייה" היה כתוב עליו.
"ז'וסטין מרסייה?" חשב לעצמו בקול רם. "כן, ז'וסטין. זה השם
האמתי שלי. שיניתי אותו כי הוא לא יפה בעיניי", אמרה ז'וספין
בקול המלאך שלה, "וגם כי הוא היה מקור ללא מעט בדיחות מצד
חברים" הוסיפה במהרה. כשהולדן הסתובב לאחור הוא נדהם למראה
עיניו ונשאר קפוא במקומו. "מה קרה? מעולם לא ראית בחורה
עירומה?" שאלה ז'וספין. הוא הייתה עירומה כביום היוולדה והולדן
בחן את גופה במבטו היטב. משיערה השחור והחלק, צווארה הקטן,
שדיה הזקורים, פטמותיה הקטנות והבהירות להן הקדיש עניין מיוחד
שכן אהב פטמות יותר מכל, בטנה הקטנה, שיער הערווה שלה שהיה
מגולח כך שהיה רק פס דק בין רגליה ורגליה הארוכות. הולדן מעולם
לא ראה בחורה יפה כמוה. כל כך עדינה, כמו פיה. כמעט מושלמת,
חשב לעצמו, הכי קרוב לשלמות שאפשר. אפלטון היה קורא לזה "אידאה
של יופי", ויטגנשטיין היה אומר שזו מהות האסתטיקה, והולדן?
הולדן היה מהופנט. ז'וספין התקרבה אליו עד שהיה יכול לחוש את
נשימתה על צווארו והעבירה את ידיה על חזהו.
"אני יודעת שאתה רוצה אותי", אמרה, "ראו את זה עליך כבר מהמבט
הראשון שבו הסתכלת בי בבית הקפה". הולדן ידע שהיא צודקת, הוא
רצה אותה מהאספרסו הראשון שהגישה לו. והנה הוא עומד עכשיו
בדירתה והיא מולו, עירומה. הוא רק צריך לקחת.
אבל הולדן לא זז. הוא רצה, אבל פשוט לא הצליח לזוז. ראשו היה
מלא במחשבות מהבית. עכשיו, כאן, בפריז, רחוק מכולם, זה הזמן
להוריד את המסכות, חזר ושינן לעצמו. הוא הרגיש את האוויר החם
של נשימתה. "להוריד את המסכות", חזר ואמר לעצמו. "להוריד..."
ואז זה קרה. ללא כל אזהרה או סימן לבאות סובב הולדן את ז'וספין
העירומה והשעין אותה על הספה כשפניה לקיר. ז'וספין נאנחה
כשהרגישה שניות לאחר מכן את לשונו של הולדן מתחילה ללקק בין
רגליה ואת ידו מלטפת את שיער ערוותה הדקיק. הולדן הכניס את
לשונו לכוס של ז'וספין וטעם ממנה כשבמקביל החל לאונן לה. מספר
דקות לאחר מכן, כאשר אנחותיה וגניחותיה של ז'וספין הפכו רמות
יותר וצעקניות והולדן החליט שהיא רטובה מספיק, הוא התרומם ופתח
את כפתורי הג'ינס שלו. כבר מזמן עמד לו ובלי לחשוב הרבה דחף את
הזין שלו עמוק לתוך ז'וספין, שהרגישה כיצד הוא חודר אליה ופלטה
אנחה חדה וחזקה. הולדן גהר מעליה והחל לזיין אותה בקצב מהיר,
משתמש בכוח ולא נזהר שלא להכאיב לה. היא אהבה את זה בדיוק
כמוהו. להוריד את המסכות.
הולדן חדר לתוכה עמוק, מזיין אותה בכוח, כמעט באלימות ומשך את
שיערה השחור לאחור. הוא אהב את זה בדיוק כמוה. להוריד את
המסכות.
כשהרגיש שהוא עומד לגמור הוציא את הזין מהכוס שלה, שעכשיו היה
רטוב כמו שלולית קטנה וכבר לא כלכך קטן כפי שהיה נראה לו רק
לפני מספר דקות. הוא סובב אותה והוריד אותה על ברכיה מולו. הוא
שפשף את הזין מעל פניה וכעבור מספר שניות החל לגמור. מטחים של
זרע חם ודביק השפריצו על פניה של ז'וספין, כאילו משחיתים את
יופיים. ז'וספין מצידה פתחה את פיה כדי לתפוס כמה שיותר מהנוזל
החם. לאחר שגמר היו פני המלאך של המלצרית היפה מבית הקפה, כמו
גם פיה, מלאים בזרעו של הולדן.
הוא הרים את מכנסיו וסגר את כפתורי הג'ינס. הוא ידע שלא יראה
אותה עוד לעולם. לאחר מכן הוציא מכיסו שלושה אירו והניח אותם
על השולחן הקטן שבסלון. "זה על האספרסו של מחר בבוקר", אמר
בשקט והסתובב, צעד אל הדלת והלך.
כעבור יומיים היה הולדן כבר במקום אחר לפני חזרתו לשיגרת
הלימודים, וכשבוע לאחר מכן חזר לביתו. "החופשה היתה נהדרת",
ענה לכל מי ששאל, ולא הזכיר לאיש את המלצרית מבית הקפה הקטן.