אלה לא האנשים גורמים לי להרגיש אשמה. אשמה על זה שאני אני.
אלא הזיכרונות, הם אלה שגורמים לי להרגיש שאני זאת שקבעתי את
החוקים למשחק מסויים וכאילו אני מרמה. גורמים לי להרגיש שאני
יודעת מה הולך לקרות.
אני שונאת את המשפטים האלה. את זריקת האחריות הזאת שאומרת
שבגלל שבחורה יפה אז בהכרח היא ידעה למה היא נכנסת. "את היית
צריכה לדעת... את שיחקת... את פגעת... את פיתית... את ראית את
זה בא"
אבל זה נכון.

אולי הייתי תמימה.  אולי הייתי צריכה לדעת. אבל אני רק יודעת
דבר אחד. אני לא זוכרת כלום. שום דבר אמיתי או טהור.
אני זוכרת קטעים. זיכרונות מפוזרים. זוכרת את החוזק של היד
שהצמידה אותי בכוח. את העוצמה שבעיניים, שניסו לתפוס את המבט
שלי. עיניים שחוקרות את הפנים שלי. מחפשות תגובה כלשהי. מחפשות
הוכחה למציאות שלא באמת היתה שם. אני זוכרת את הכאב של החדירה,
ואת הפחד שלחש לי כל הזמן שאף אחד לא צריך לדעת. או אולי זה לא
היה הפחד. זה היה הבנאדם שהרס  אותי.
לוחש לי באוזן. כל הזמן לוחש.
באותו הערב, הלב שלי התנפץ לאלף... לאלפי רסיסים.
אני רוצה לחשוב שאם הייתי יכולה, הייתי בוחרת לחזור אחורה
לנקודה שבה היה לי סיכוי להציל את התמימות הזאת, את החלק הזה
שבי, אבל יודעת שלא הייתי עושה את זה. עכשיו אני מרגישה שאני
רואה את העולם דרך עיניים אחרות. רואה דברים שלא ראיתי קודם.
מציאות שבה מותר לאנשים לאכזב. וזה בסדר. ואפשר להתפשר על
חלומות. ועל סיוטים. אני יודעת שקודם כל בא הרצון לכבוש. אח"כ
מגיע הרגע שבו מתמודדים עם האמת. איתי.
אני מסתכלת על בנאדם שאני אוהבת. בנאדם שאוהב אותי ולא יכול
להסתכל לי בעיניים כי זה לא היה מתוכנן. בנאדם שנפגע מסיטואציה
שלא היתה לי שליטה בה. בנאדם שמחפש מישהו להאשים - ומצא אותי.
שומעת אותו אומר בלי מילים - הכל באשמתך. אם לא היית את לא
הייתי פה עכשיו. לא הייתי פגוע. אם לא היית כל כך תמימה...בעצם
את לא תמימה. את ידעת מה יקרה. הכל היה מתוכנן.
אולי זה הקול שבי, שאומר שידעתי. אולי ההתמכרות שלי למגע, אולי
כל הדברים שמרכיבים את האישיות שלי הביאו אותי לרגע הזה שבו
רציתי להעלם.

כשהתעוררתי הכל היה חשוך. ראיתי את ההשתקפות של מנורות פלורסנט
במסדרון על הריצפה. בהתחלה לא חשבתי על כלום. הסתכלתי מסביבי.
ניסיתי לקום מהמיטה אבל הייתי חלשה מידי ונפלתי. הפלתי איתי
ביחד את שידת המתכת שליד המיטה. כמה שניות אחרי זה מישהי נכנסה
לחדר שלי. מישהי שלא הכרתי. "רגע, חכי," היא רצה אלי ועזרה לי
לקום חזרה למיטה. הסתכלתי עליה במבט תוהה. "איך את מרגישה
חמודה? חכי שניה אני רוצה לקרוא לרופאה." היא יצאה מהחדר
והשאירה אותי שוב לבד. התחלתי לבכות ולא ידעתי למה. הגוף שלי
כאב. האישה חזרה לחדר שלי עם עוד אישה. רופאה בחלוק לבן שנכנסה
והתחילה לבדוק את החום והדופק ואת העיניים שלי ומה לא. האחות
בינתיים אמרה שאני בבית חולים שלא הכרתי את השם שלו. "איך את
מרגישה?" "אני...אני לא יודעת..אני לא זוכרת...מה אני עושה
פה?" "את לא זוכרת?" האחות שאלה אותי. לא עניתי. קשה לי לנשום
פתאום ואני רועדת. האחות והרופאה הלכו לאיזו פינה בחדר
והתלחשו. האחות חזרה אלי אחרי כמה דקות וסיפרה שהיתה תאונה
לפני כמה ימים. שאיבדתי את ההכרה.
"תאונה? תאונת דרכים?" "לא". "אז איזו תאונה?" שקט. מבחינתי -
היסטריה.
"אני חושבת שכדאי שתנוחי קצת. מחר אנחנו נדאג שתראי את
הפסיכולוגית של המחלקה." "אני לא רוצה לראות פסיכולוגית!! אני
רוצה שתגידו לי מה אני עושה פה! תגידי לי למה אני לא זוכרת איך
הגעתי לפה?! למה אני לא זוכרת כלום?!" היא לא עונה. היא יוצאת
מהחדר וחוזרת כעבור כמה שניות עם מזרק קטן. אני מפסיקה לצעוק.
מבינה שזה לא יעזור לי כרגע. האחות מזריקה לי בעדינות חומר
לתוך האינפוזיה שמחוברת לי לווריד. מסתכלת עלי ולא יודעת כל כך
מה להגיד. "למה אני לא זוכרת איך קוראים לי?" שאלתי בשקט. אבל
היא לא ענתה. היא נשארה איתי עד שהכל הפך להיות מטושטש. החזיקה
לי את היד עד שנרדמתי שוב.
כשהתעוררתי בבוקר, אנשים שטענו שהם המשפחה שלי הקיפו אותי. גבר
מרוחק, אישה רכה וחמה, שתי נשים צעירות שדומות להורים שלהן עם
דמעות בעיניים.
וכולם ידעו. כולם ידעו את מה שלא ידעתי, אבל לא ידעו איך לספר
לי. לא יכולתי להחליט אם הם פחדו שאשבר, או שאתפרץ, או שמשהו
יקרה. ביקשתי מראה כדי לראות אם אני גם דומה לאנשים האלה. אמא
שלי הגישה לי מראה וליטפה לי את הלחי. הרמתי את הראש והסתכלתי
עליה. מבט חם שאומר "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר".
הגבר ההוא, אבא שלי, לא אמר מילה. לא אהבתי אותו. הבטתי במראה.
ראיתי תווי פנים של מישהי מוכרת. אבל כל כך רחוקה ממני. הזזתי
קבוצת שיער שנפלה לי על העיניים. כולם בחדר היו בשקט. כאילו
חיכו שאני אגיד שהכל בדיחה ואני זוכרת הכל.  אבל זה לא קרה.

אנשים התחילו לבוא לבקר. חברים ומשפחה. מספרים לי על עצמי.
כמה שאני חכמה. ומאושרת. כמה שאני עקשנית. וכמה שזה מעצבן.
זרים שמביאים אלבומים. אני בת 4 עם אמא שלי מחזיקה דגל. אני בת
12 בטיול לקנדה. אני בת 17בטיול שנתי של כיתה י"ב עם חברות.
אני בת 18 ביום הגיוס. אני בת 20 במסיבת שחרור. ביקשתי כל הזמן
שיביאו לי תמונות מעכשיו. כי אני רוצה להכיר את עצמי. אני רוצה
לדעת מה אני אוהבת. איזה מוסיקה מושכת אותי. באיזה מקומות אני
מסתובבת. איך אני מתלבשת. רציתי להכיר את כולם. אבל רציתי
להכיר את עצמי. היתה לי הרגשה שמטאטאים משהו מתחת לשטיח. ובמשך
כמה זמן חשבתי שזה יעבוד - שאני לא צריכה לדעת. מה זה חשוב?
אתמול זה אתמול והיום זה..

אני לא זוכרת איך זה קרה בדיוק, אבל נתקלתי בתמונה אחת של
שלושתנו. אני ישבתי בין שני בחורים. הבנאדם שישב משמאלי לא
הסתכל למצלמה אלא הסתכל עלי. עניין אותי לדעת אם שמתי לב  לזה
בזמן שזה צולם. היד שלי היתה מסביב לעורף שלו. הבנאדם שישב
מימיני גם לא הסתכל למצלמה. השענתי את הראש שלי על הכתף שלו
והיד שלו היתה שזורה בשיער שלי. הוא חייך אמנם, אבל העיניים
שלו היו נעוצות בבחור השני.
שאלתי את אחותי מי אלה. היא לא ענתה. היא קמה ויצאה מהחדר.
אחותי השניה יצאה אחריה לנחם אותה. "מה קרה?" לא הבנתי. חברה
שלי התיישבה ליידי וחיבקה אותי. "את באמת לא זוכרת אותם? את לא
זוכרת כלום?" "לא." היא לקחה נשימה עמוקה. "זה שמצד ימין זה
אורי,חבר שלך. הייתם ביחד כבר שנתיים או משהו כזה. הייתם
אמורים להתחתן." היא עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה. "זה שמצד שמאל
היה הידיד הכי טוב שלך, עידן. אתם הייתם חברים טובים מאוד.
מילדות." שתקתי.ניסיתי לסדר את המחשבות שלי. "הם היו מעורבים
בתאונה?" היא הסתכלה עלי במבט לא מבין. "איזו תאונה?" "התאונה
שבגללה אני פה. בגלל זה הם לא באו לבקר? משהו קרה להם?" עוד
שתיקה. היא לא יכלה אפילו להסתכל לי בעיניים. התחלתי לבכות.
"אני צריכה לדעת."
"הם היו מעורבים. אבל הם בסדר. פחות או יותר." "מה זה אומר?"
"זה אומר שהם בסדר." "אז למה הם לא פה? ולמה את מדברת בלשון
עבר? מה זאת אומרת היינו אמורים להתחתן? מה זה אומר שעידן היה
הידיד הכי טוב שלי? יום אחד הכל נפסק? נעצר באמצע? הזיכרון שלי
נמחק ואני מרגישה כאילו מישהו פאקינג עשה ריסטארט לחיים שלי!"
"עזבי. את צריכה להתמקד עכשיו בדברים אחרים." היא מנסה להרגיע
אותי.
"למה כולם עושים את זה? מה כולם מסתירים ממני? זה שאיבדתי את
הזיכרון לא אומר שאני כל כך עדינה שאני לא יכולה להתמודד עם
שום דבר! אני נפגשת כל יום עם הפסיכולוגית המזויינת של המחלקה
והיא רק שואלת איך אני מרגישה. איך אני מרגישה. איך אני
מרגישה. איך אני אמורה להרגיש אם אני לא יודעת מה קרה לי
אפילו? איך את היית מרגישה אם היית מסתכלת במראה ולא היית מזהה
את הבנאדם שמסתכל עליך בחזרה? איך היית מרגישה אם היית מגלה
ששני אנשים שהיו מאוד חשובים לך בחיים הקודמים שלך לא רוצים
אפילו לדעת מה קורה איתך עכשיו?"
"זה לא נכון". סובבנו את הראש שלנו לכיוון הדלת. הוא עמד שם.
הבחור מהתמונה. הבחור הימני. אורי. בוהה בריצפה. לא מסתכל עלי.
חברה שלי יצאה מהחדר.
הוא הרים את הראש והביט בי. מבט כל כך מלא כאב. הרגשתי את הלב
שלי נצבט. "אני מצטער שלא באתי קודם. זה מוזר." הוא התקרב אלי.
רק כמה צעדים ועצר באמצע החדר. מישיר אלי מבט. הסתכלתי עליו.
למדתי את תווי הפנים שלו מחדש.
הוא הרכין את הראש שוב. קמתי מהמיטה ונעמדתי מולו. ראיתי דמעות
זולגות מעיניו. הנחתי את כף היד שלי על הלחי שלו. מנסה לתת
נחמה למישהו זר שלפני פחות משתיי דקות חשבתי שנטש אותי. הוא לא
הרים את הראש. "זה כל כך מתאים לך לעשות את זה." חייך לעצמו.
"למה אתה בוכה? למה אתה כאן רק עכשיו?" "כי זה כואב גם לי. אני
בטוח שגם לך אבל אני מרגיש את זה כל כך חזק. כאילו אני נקרע
מבפנים. ואת מסתכלת עלי עכשיו...את לא מכירה אותי בכלל. זה כל
כך כואב...את מסתכלת עלי כאילו  אני זר. פעם היית מסתכלת עלי
כאילו אני העולם שלך ושנאתי את זה. תמיד פחדתי לאכזב אותך.
לפגוע בך.ועכשיו את שכחת אותי." "אני לא שכחתי. אני פשוט לא
זוכרת. וזה לא בגלל שאני רוצה. זה בגלל התאונה..." "איזו
תאונה?" "התאונה...אתה יודע." "לא היתה שום תאונה. הוא תכנן את
זה. ואל תעזי להגן עליו" הקול שלו נהיה קשה וקר. "על מי?"
הרגשתי את עצמי נרתעת. "רגע, את לא יודעת?" "זה בדיוק מה
שאמרתי עכשיו. אני מרגישה שכולם מחביאים ממני משהו. אף אחד לא
אומר לי את האמת. אני לא יודעת למה אני כאן..."
הוא הלך למיטה והביא את התמונה שהיתה שם. "את רואה אותו?" הוא
הצביע על הבחור השמאלי. "כן. עידן? הידיד הכי טוב שלי לפי מה
שהבנתי."
"הידיד הכי טוב שלך במעצר עכשיו. הוא הסיבה שאת כאן".

בהתחלה לא רציתי להאמין. במשך הרבה זמן לא זכרתי. חשבתי שזה רק
חלום. אבל פתאום הכל חוזר במכה. איך שבאותו הערב, אחרי שאורי
סיפר לכולם שאנחנו מתחתנים, ישבנו בפאב עם כל החבר'ה, ואז עידן
הסתכל עלי. וכשהחזרתי לו מבט הרגשתי חמימות. הרגשתי שקט למרות
המוסיקה הרועשת. הרגשתי בבית.
הוא אמר לי " את יודעת, מי היה מאמין..." ואני שתקתי ולא כל כך
הבנתי. "מי היה מאמין," הוא המשיך "שאני אשב פה עם כולם ואני
רק רואה אותך, האהבה הראשונה שלי." ואני מסתכלת עליו ומחפשת את
ההומור שאני רגילה לראות בפניו.  "דיי. אל תגזים. זאת רק
אני..." "לא, את לא מבינה." החיוך נעלם. המבט שלו שורט אותי.
לא הבנתי כל כך מה הוא אמר בגלל הזמרת והלהקה ברקע והרעש של כל
האנשים בשולחן שלנו.  הוא קם, מסמן לי שאני אבוא אחריו. ואני
אומרת לאורי שאני אוהבת שאני כבר אחזור. הוא שואל אותי לאן אני
הולכת. אני אומרת לו שאני ועידן הולכים לדבר, מחייכת אליו.
מקווה שהוא שם לב שאני מנסה להרגיע את המבט הזה שהוא שולח אלי.
הוא כל כך כועס עלי. כבר הרבה זמן אני מנסה להתעלם מהעובדה שהם
שונאים אחד את השני בגלל סיבות שאני אף פעם לא אבין. אורי אומר
לי "את לא צריכה ללכת איתו. את מעודדת אותו." אני מנסה להגיד
לו שהוא מדבר שטויות. אני רוצה לנשק אותו על הלחי אבל הוא מפנה
את הראש.זה יעבור אח"כ. כשאני אחזור לכסא שלי. ואז חבר שלו
שואל אותו לאן עידן ואני הולכים. והוא מסובב את הראש בדיוק כדי
לראות את עידן מחזיק לי את היד ומוביל אותי לשירותים. אני רואה
אותו מסתכל. ושוב מסובב את הראש. היד של עידן, היד שהחזקתי כל
כך הרבה פעמים בחיים שלי, פתאום חונקת אותי. מושכת אותי לתוך
תא שירותים מואר להפליא. הריח היה נורא. ריח חזק של זיעה.
השירותים הקטנים התחילו לגרום לי תחושה של חוסר שקט. היה חם
נורא. רציתי לשטוף קצת את הפנים אבל הברז היה שבור.  רק רציתי
לסיים את השיחה ולצאת החוצה בחזרה. לסדר את הכל.
עידן אמר "את לא מבינה. זה לא רק את, זאת את!" לא עניתי. לא כל
כך הבנתי. "את...עם המבטים האלה...המגע של השפתיים שלך על הלחי
שלי כשאת אומרת שלום... היופי הזה שלך שאת לא מודעת אליו
אפילו- הייחוד הזה. את לא מבינה איך את כבשת אותי..." "עידן,
דיי. אני לא רוצה לדעת." חייכתי חצי חיוך. "העיניים שלך. את
יודעת שאני מפנטז על זה מגיל 16" הוא אמר לי. ואני מנסה להגיד
לו שיפסיק. שאני לא מרגישה עם זה בנוח. שהוא מגזים. אבל הוא לא
שומע אותי. "אני מת לדעת איך זה. אני לא יכול להפסיק לחשוב
עליך. אני חייב אותך. אף אחד לא צריך לדעת... את כל כך יפה."
ואני רק רציתי שיעזוב אותי. אבל הוא נצמד אלי. הוא נישק אותי.
ניסיתי לדחוף אותו אבל הוא תפס את הידיים שלי בידיים שלו. אני
נשבעת שאמרתי לו לא. אני נשבעת שלא רציתי את כל זה. בכיתי.
ניסיתי לצעוק והוא לא ראה את זה אפילו."משחקת משחקים, אה? את
בחיים לא תשתני". אני זוכרת שהוא אמר את זה. אני זוכרת שמרוב
בכי התחיל לכאוב לי הראש והיתה לי סחרחורת נוראית. מעדתי כנגד
הקיר. אבל הוא אפילו לא ראה אותי. ניסיתי לזהות ריח של אלכוהול
בכל תערובת הריחות הזאת. חשבתי שאולי הוא שיכור. ניסיתי למצוא
סיבה ללמה הוא עושה את זה. אבל לא הצלחתי. הוא דחף אותי על
הבירכיים ואני זוכרת שקיבלתי מכה נורא חזקה. הוא משך לי את
השימלה מעל הראש והתחיל לפתוח לעצמו את המכנסיים.

לא הייתי שם. כאב לי. לא הגוף, אלא הבגידה. ההרגשה הזאת שהוא
היה ידיד שלי! זה היה אמיתי! אני לא דמיינתי את זה שהיה לו
איכפת. לא דמיינתי את זה שהוא ראה אותי באמת. מעבר ליופי. מעבר
לבחורה הזאת ש"הוא חולם לזיין מגיל 16". הוא ידע שאני סומכת
עליו שהוא לא יתאהב בי ולא ירצה אותי לעולם. אז מה קרה? מה
עשיתי?

אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת ששמעתי את השם שלי  בשלב מסויים
והרגשתי שאני מתעוררת פתאום עם כאב חזק כזה. הייתי צמודה לקיר
ולא יכלתי לתפקד.  הדלת נפתחה ונתרקה. עידן חסם לי את הפה. הוא
הפסיק לזוז פתאום. "אל תצעקי" הוא לחש לי באוזן. ואני לא
צעקתי. אבל בכיתי והיה לי קשה לנשום. הרגשתי איך הכל נהיה שקט
מסביב. איך פתאום הכל מטושטש. פתאום עידן נקרע ממני. שמעתי קול
של משהו נדפק על הדלת. מישהו צועק. עידן צועק בחזרה. אני נפלתי
על הריצפה. עידן אמר שאני רציתי את זה. מישהו צעק עליו שבחורה
שרוצה את זה לא בוכה בהיסטריה תוך כדי. נאמרו שם הרבה דברים
שאני לא זוכרת. הרגשתי שאני מאבדת את ההכרה. איפשהו ברקע, עידן
נעלם בתוך ים של צעקות ומוסיקה רועשת. פתאום הבחור שאני אוהבת,
אורי...ראיתי אותו מעלי. הרגשתי אותו מרים לי את הראש ומנשק לי
את המצח. "יהיה בסדר...את תראי". הסתכלתי עליו. כתמים של דם על
החולצה והכל. והוא בכה. הוא הסתכל עלי במבט של כאב שאני לא
יכולה לתאר. כאב של עצב וכעס ופגיעה מעורבים. וחוסר שליטה.
וחוסר אמון או יכולת הבנה. ואני רציתי להסביר ולא ידעתי. רציתי
להגיד אבל לא הצלחתי. אני לא רציתי את זה! "למה הלכת
אחריו?"... הוא שואל ואני לא עונה ולא זוכרת מעבר לכך כלום


בהתחלה חשבו שאולי זה סימפטום של דלקת קרום המוח. כי שכחתי
הכל. שכחתי מי אני ואיך אני נראית. שכחתי את מי אני מכירה. את
מי אני אוהבת. על מי אני סומכת. שכחתי מה קרה. ואיך שפגעתי בו.
בשניהם. בידיד שלי ובאהובי .יהיו שיגידו שלא הייתי אשמה. וזה
כולל אותי בימים מסויימים. ובכל זאת...הייתי צריכה להיות יותר
חכמה. יותר מודעת. אז מה אם לא יכלתי לנחש?
אחרי כל כך הרבה בדיקות, החליטו שיש לי דיסוציאציה. שיכחה.
לרוב נגרמת מטראומה. יכולה לעלם. ויכולה להשאר לנצח.
שכחתי הכל. יכלתי להגיד שמשהו קרה אבל לא ידעתי מה. אבל אחרי
שהוא בא אלי...פתאום רק זה חזר. קטעים או זכרונות קטועים של
מבטים ותחושות. הוא סיפר לי אח"כ שהוא היה נורא מבולבל באותו
יום. כי הוא לא ידע איך הוא יתמודד עם לראות אותי.
הוא סיפר לי שכשהוא ראה אותי מסתכלת עליו ולא מזהה אותו, הוא
נרגיש שהלב שלו נשבר לאלף... אלפי רסיסים. ומצד שני, הוא אמר,
זה נתן לו תחושת רוגע. כי הייתי אחרת . הייתי אני, אבל נקייה.
"כמעט כמו להתחיל מהתחלה" הוא אמר פעם אחת.

בסופו של דבר, עצם העובדה ששכחתי הכל עשה אותו יותר מאושר.

הוא לא ידע שאני זוכרת תמונת, חלקים, קטעים. הוא לא ידע שהלב
שלי שבור. שכל פעם כשהוא נגע בי הייתי חייבת להשאיר את העיניים
פתוחות כדי לראות שזה הוא ולא מישהו אחר. כדי להיות מסוגלת
להרגיש משהו חוץ מכאב.

ואני למדתי להדחיק