שאריות.
זה כל מה שנשאר ממנו אחרי שסיימתי איתו.
כל הרצון הטוב, כל הנדיבות ששפעה ממנו, הכל החליא אותי.
מה אני אגיד, עד מוות?
"זה לא יכל להיות", אמרו כולם בקול אחד.
הם התנצלו בשמו, רמזו על פיצויים, הרעיפו מחמאות, אך לשווא.
הם לא הבינו שמה שעשה היה בלתי רצוני, אולי אף אינסטינקטיבי.
שנים הוא היה בעמדת מפתח, משכלל ומחדש, בדרך כלל מאחד.
אך הפעם, האיחוד שהוא יצר, לאחר מותו, לא היה מכוון.
כל המשתתפים, כל הנוכחים, כולם - רצו יותר מזה, הם רצו
שיישכח.
הסיפור מאחוריו, החיים שגולל, חסרי משמעות.
המעשים, המילים, השירים והחיים כולם, ללא יוצא דופן, טוב, אולי
חוץ ממני, ובכן - הכל יישכח עם הזמן.
למה אני יוצא דופן?
זה די פשוט שחושבים על זה, כמובן שצריך להיות פסיכופט בשביל
להבין.
"מי שעשה את זה, רק עשה לאנושות טובה!", אמר האדון בחליפת
הארמני, שכנראה עולה כמו תקציב מדינה קטנה או אולי אפילו
יותר.
למרות שהאדון נראה במיטבו, השיער האפור רק הדגיש את הנחיצות
שאדם צעיר יותר ייקח שליטה על המצב.
"לפעמים, כשעולים על שרטון, הדרך היחידה לרדת היא להקריב את
המוצרים הכבדים והלא נחוצים. נתחיל בך", אמר הבחור הצעיר עם
החיוך הסמוי תוך כדי שאצבעו מתרוממת לכיוון האדון עם השיער
האפור, "זה רק עסקים", הוסיף ובכך סיים את כיבוש הפסגה.
פסיכופט או לא, מה יהיה עכשיו שעוד שמוק מצועצע עם חיוך של
פילנתרופ ולב של אבן יעלה לכיסא הרם?
אני רק אחד מהעם.
"אני יודע שזמני פה קצר, כמו כל קודמיי, גם אני אהיה פה רק
בקושי", אמר הבחור הצעיר תוך כדי דחיפה קלה של הכתר אחורה, אגב
סיוע למראה המלכותי.
הסובבים תהו, חשבו ונזכרו.
"זה עולם של מטורפים, אנחנו נגן עלייך בכל מחיר!" צעקו בפה
אחד.
"הבעיה היא לא המחיר ולא המטורפים, הבעיה היא אתם, הסובבים,
האנשים הנורמאלים!", המלך צעק בחזרה.
אך ללא הועיל. הם לא הבינו בעבר והם לא יבינו גם הפעם.
לפעמים צריך פרספקטיבה כדי לראות דברים נכון.
גם בו טיפלתי.
כמו רבים לפניו, וכך גם בעוד רבים אחריו.
אני לא יודע אם זו האדישות או הבורות.
אבל אני זז, מודה לאלוהים.
וכונס נכסים. |