כשישבתי וציירתי זה קרה. ציירתי קודם כל עננים. כנראה כי
החלטתי שזה מה שביל גייטס ברא קודם. אחר כך ציירתי אדמה חומה
עם דשא ירוק, אבל לא סתם ירוק, אלא ירוק ממש ממש אמתי, בדיוק
כמו הדשא הצהוב אצלנו בגינה. אחר כך ציירתי פרח, אחר כך עוד
פרח. שניהם היו כתומים וסגורים. ואז הבנתי שמי שיראה את הציור
חייב לדעת מה יש להם בפנים, אז ציירתי עוד שלושה פרחים פתוחים,
הפעם ורודים. אחר כך ציירתי ציפור. היא נראתה לי נורא יפה.
ציירתי אותה בשחור ממש ממש כהה, כמעט כמו החום של האדמה, אבל
הציפור הייתה מאוד רחוקה, אז היא נראתה כמו מין דאבליו מהופכת
כזו - לא ראו אצלה לא את המקור ולא את הזנב. השמש שלי האירה
אותה מאחורה. גם השמש הייתה מאוד יפה. זה היה לב צהוב גדול, עם
קרניים כתומות גדולות וקרניים קטנות ואדומות ביניהן. היא גם
הייתה מגניבה כמעט כמו אחותי הגדולה - עם משקפי שמש בצורת
כוכבים תכולים של מריקייט ואשלי.
אה, והרי עוד לא סיפרתי מה קרה. אז ככה: הוא נכנס לחדר והוא
היה נראה ממש ממש גדול, למרות שבמציאות הוא הגיע לי רק עד
הברך. כשהוא נכנס נבהלתי נורא נורא והפלתי את הטוש שלי. כשהוא
עף, הוא הספיק לצייר קו ארוך ומכוער על פני כל הציור היפה שלי
ויצא מהקווים. אז זה עוד היה ממש נורא, כי עדיין לא המציאו את
הטיפקס. |