ציפורים עקורות מלב
תמיד חוזרות בחשאי אל
קיני הרפאים שלהן,
כפי שדרך פרצה חבויה
בקיר הקולנוע הנטוש,
כמו מבעד צנתר דיו סמוי,
מתערה הלילה, בלחש,
ובחסות אלומה אי-נראית
מגניב פנימה את ילדיו מן ההפקר.

אל תעיר את הסדרנים כעת.
עליך רק להסכית,
בעיצומה של הצגת חצות,
לדומית שעות מתות
אליה נאספים פליטי שיר.
עיניהם הכלות עוד נשואות
אלי אקרנים, הרחק
הרחק משאון העיר
ומריקנותם של גורדי אהבה
ריבוני צללים.

רק הקשב.
אל תנסה להבין
את שאינו רוצה להירפא עוד
וזכור לעולם את היוצא מן הכלל:
היכן שתנועות השפתיים נעתקות מפסקולן,
גוף משתחרר מכבידתו,
שם ניצת השושן.