השמש עלתה סמוך להר הכרמל שישב בכבדות ירוקה, נושק בתחתית
שיפוליו לים הגדול. מזרחה משם עלו אדי קיטור זיקוק הנפט
מהלבניות שחלשו על הנהר שחצה את העמק. הקופיף התעורר, מתח את
רגליו וידיו, קיפץ מטה דרך הענף התחתון ורץ אל הנביעה שבקעה
בהר לשטוף את פניו ולקבל את היום החדש רענן ונקי.
שני נערים שבאו לשטוף את מלח הים מגופם עלו בשביל המוביל אל
הנביעה. כשראה אותם, יצא קופיקו מן המים הקרים וטיפס אל צמרתו
של עץ תותי הבר הסגולים שהיה נטוע עשרה צעדים משם.
תוך כדי שליקט לעצמו כמה תותים בשלים והיה מרוח בידיו ובשפתיו
צבע סגול בוהק, שמע איש מספר לרעו על ימיו המדהימים של אליהו
הנביא, שהיה יושב שעות בנביעה ומביט דרך הערוץ הרחב אל הים
הגדול ואיך חזה את הצבא מגיע והספיק להודיע לעם ואז עלה בסערה
השמימה.
פעמים רבות שמע שם את הסיפור בגרסאות ותוספות שונות ומשונות
והיה מרותק מהכוח שהיה בדברים כדי להמם אנשים רבים כל כך וכל
זאת מסיפורים עתיקים שאין בידו של איש לעמוד על אמיתותם.
כשסיימו לשטוף עצמם, טבלו איש-איש כל אחד בתורו שבע פעמים
כמנהג הטבילה ואחר כך באו להתפנות לדרכם. והנה, עולה מין השביל
במלוא הדרה ותפארתה והיא לבושה שמלה לבנה צנועה, גופה כצבע
הדם, עיניה דבש ושיער שחור חלק כמו קני סוף גולש עד מתחת לגבה,
היא הנסיכה.
כשראו יפה זאת עצרו הנערים את תנועתם וקפאו דוממים ומבולבלים.
נעצרה אף נשימתו של קופיקו והביש מזל איבד את שיווי המשקל
והתגלגל, תוך כדי חבטות, עד שהאדמה ספגה אותו. לרגע עמדו
נבוכים כולם ואו אז פרצו בצחוק הנערים למראה קופיקו הנאנח.
למען הסר ספקו של הקורא, אכן גם אנוכי המספר, מודה שהנפילה
בישגדא, מצחיקה היתה.
"התביישו לכם", קראה הנסיכה בנעימה כמעט נעלבת וניגשה אל
קופיקו. כשפתח את עינו וראה את קופיפותו נח בין ידיה הענוגות
של זו כמעט והתעלף פעם נוספת. "שלומך?", שאלה. מכיוון שהתבייש
בחולשתו, קם מיד, ניער את כפות ידיו כמסיים דבר מלאכה וחייך
לעומתה,"בסדר, אני חושב", ענה.
אחר כך הסתובב וטיפס חזרה על העץ.
"מדוע תברח?", התפלאה הנסיכה. קופיפו לא אמר דבר, רק הביט
בנערים שהביטו בנסיכה שהביטה חזרה אל קופיפו.
"ואתם, הרי לא תעזו לפגוע בו", אמרה. והנערים החוו לה ובתנועת
יד רחבה נופפו לשלום ובאו לרדת חזרה אל דרכם.
"תודה", קרא אליה בעודו יורד מין הענף בגמישות מלאה כאילו לא
נפל קודם. "מה שמך?", שאלה אותו. "קופיף. ושלך?", החזיר
לעומתה. "אני הנסיכה. בוא נשב על האבן", אמרה והושיטה את ידה
לעברו לשבת על האבן תחת צל העץ.
ככה ישבו להם והוא מספר לה על האנשים שעוברים במקום ההוא, יום
אחרי יום, ומספרים סיפורים רבים על המקום. וגם סיפר לה איך הוא
אוהב לבוא ולהקשיב מצמרת העץ לסיפורים והיא קטעה את שתיקתה
כשאמרה לו שמנהג מגונה הוא לצותת לזרים.
רעש הנביעה הנופלת אט אל בור המים ניגן סביבם כמו נבל, ורוח
פיזרה את עלי העץ היבשים סביבם. מרחוק, השמש אמרה דברים
אחרונים לים ונעלמה באופקו. ליבו של קופיקו נכבש. לראשונה חווה
אהבה כמו ששמע בין הסיפורים הרבים. מיד נבהל, שמע יודעת לשמוע
מחשבות זו, או חלילה שמעה את קול ליבו הנצבט.
"ומה לך כאן?", גברה עליו סקרנותו. "אבי סבי, נח על משכבו מעבר
למדרון ההר ועל הנביעה רק אתמול שמעתי ובאתי", ענתה לו, כאילו
לא הרגישה שחיטט. כשדיברה, שם קופיף את ליבו על כך שרעדו
שפתייה, ודאי מצינת הלילה העולה. אחר-כך קם, אסף כמה ענפים
יבשים להדליק מדורה וחזר להתיישב לצידה.
כך העבירו את זמנם בשיחה על דברים שבעולם. דיברו גם על שאצלם
וגם על ששמעו מסיפורים על מעבר לים. כשקופיף קם לעיתים כדי
להוסיף ענף ללהבה והנסיכה זוהרת באורה.
לפתע, הביטה הנסיכה בעיניה החומות עמוק בעיניו של קופיפו.
"עיניך כמו מבקשות דבר. מהרגע בו נפלת נראה כי מעבר למילים
הרבות מבקש אתה לדעת דבר מה. האם תרצה לדעת ממני?" שאלה בנימה
מדודדה וקולה נשמע כמו קול מלחש דרך יער.
"בודד אני עד מאוד כאן", ענה לה מבלי להסתכל בעינייה חזרה.
"ואת כמוני, בת המקום, אולי תרצי להשאר עימי?", שאל והפתיע את
עצמו באומץ שנדרש לו לדברים.
הנסיכה המשיכה להביט בו בשתיקה ונדמה היה כי לחלוחית מתהווה
סביב כיס הדמעות שהיה כמו פס שחור תחת אישונה. "אהבה איני
יודעת", לחשה. קופיפו עף בדמיונו אל חדרי ליבו ונתן לה להמשיך
בשלה. "משחר ילדותי ייעדו לי במשפחתי גברים להיות לי, אך לא
מצאתי נחמה באיש. כשבגרתי לעמוד על שלי, עזבתי הכל מאחוריי
וכעת ההר הוא אהובי". כך ישבו עוד קצת והלהבה כמו עצרה בהאכלה,
כוכבים נצנצו להם כמו מתלחשים על השניים והירח חייך את חיוכו
הזקן.
"אשאר איתך", אמרה לו במפתיע והוא, לא מאמין למשמע אזניו שאל
אותה שוב, "תישארי?" הנסיכה לקחה את ידו והניחה על ליבה.
"לעולם נהיה כאן יחד, שניים", קבעה.
השמש עלתה מעבר להר הרבה אחרי אורה. הים התרחק חזרה לאיטו,
אחרי הגאות. דרורים קיפצו בציוצים מרנינים בין ענפי עץ התות
והנביעה היתה צלולה ממנוחת הלילה. מתחת ישבו להם הנסיכה
והקופיף מביטים זו בעיני זה ומתעטפים בשחר חדש.