הדירה נשארה ריקה. נשארנו בה רק אני, הבגדים שלי ומכונת הקפה
שאימא שלי קנתה לי. אבל מה לעזאזל אני אעשה במכונת קפה? אפילו
מזרן לא השארת לי, שיהיה לי על מה לישון, אפילו לא איזה שטיח
קטן ומרופט. כי הכול פה שלך, חוץ מהדירה. ומכונת הקפה. אז לקחת
הכל - את הרהיטים המעוצבים שבסלון, את המטבח רוקנת מכל הכלים
המתוחכמים וגם את חדר השינה עם וילונות האורגנזה שקנית באיזו
חנות שאני אפילו לא זוכרת את שמה. אני נשארתי עם  הדירה ועם
מכונת הקפה שלי. ממש נחמד.
ככה, קמת בבוקר ואמרת שאתה לא יכול יותר, שזה לא עובד, שאני
ואתה זה פשוט לא הולך ביחד. רק חבל שלקח לך שנתיים להבין את
זה. אמרת שאני אגואיסטית ומתנשאת ומפוזרת, שאין לי ערך לשום
דבר ושאנחנו פשוט שני אנשים שונים לגמרי ואיך אפשר לחיות בבית
אחד עם בן אדם שאפילו לא יודע מי זה שוברט? מה לעשות, אני הבן
אדם הזה, אף אחד לא מושלם. אפילו אתה לא, ש"אינפקטד משרום" זה
בשבילך אוכל מקולקל. אבל אני גם מפוזרת ואגואיסטית, אז מגיע לי
להישאר לבד.
מכונת קפה נשארה לי, מה כבר אפשר לעשות עם מכונת קפה? לפחות
היית משאיר לי טלוויזיה או מקרר או מערכת סטריאו, אבל מכונת
קפה? כשהבאתי את מכונת הקפה, אמרת שסוף סוף אני מראה קצת רמה
וש"אספרסו אמתי זה פשוט עולם אחר לגמרי". אותי אישית זה די
הצחיק, לי זה ממש לא משנה, העיקר קפה חם על הבוקר ואני מרוצה.
מצדי שיהיה הקפה הכי זול בעולם. אבל אתה היית מבסוט ואפילו
נישקת את אימא שהביאה את המכונה. מכונת הקפה הזאת פשוט עשתה לך
את השבוע והבית הפך לבית הקפה השכונתי. את כל החבר'ה הזמנת
פתאום אלינו הביתה כדי לחזות בפלא הטכנולוגי שהוצב במטבח.
כי אצלך הכל צריך להיות "על רמה", "בקלאסה", באיכות. קפה
ממכונה, אוכל צרפתי, תקליטים (ולא דיסקים) של שוברט וחליפות
איטלקיות. הכל טיפ טופ. ואני, בחורה פשוטה שכמותי, אוהבת נס
רגיל, הרבה ג'אנק פוד ודיסקים של מוסיקה אלקטרונית. לובשת
ג'ינסים וחולצות טריקו ונורא מפוזרת וכן, גם קצת אגואיסטית
לפעמים. אבל אני אוהבת אותך נורא, יותר מכול, חולה עליך, באמת.
ואם תחזור אליי, אני מבטיחה להכין לך קפה ממכונה, כמה שרק
תרצה.