וכמה שמה שהיה חסר לו זה אהבה.
מושיקו הוא בחור בן 20, חייל בצה"ל. לפני כמעט שנתיים התגייס
לקרבי בשריון, אך בעקבות פציעה לקראת סוף הטירונות הוסב תפקידו
לאפסנאי בגדוד השריון שלו יועד כלוחם. לפעמים הוא מודה
לאלוהים, שבו הוא מאמין, על הפציעה (הקלה, אגב) ועל היותו
ג'ובניק; לפעמים, בעיקר כשחבריו לפלוגה צוחקים לו, הוא מקלל את
הרגע של הפציעה ומדמיין את עצמו כלוחם אמיץ.
בסך הכל מחבבים אותו, הוא לא מסמר חברתי ואף פעם לא חשב להיות.
יש לו חבר טוב אחד בפלוגה, לירן, שאתו באפסנאות והוריד פרופיל
בכיתה י"ב בטיעון מפוברק של כאבי גב. עם רוב הג'ובניקים האחרים
הוא בקשרי "מה נשמע", עם רוב הקרביים הוא בקשרי "שלום שלום"
ובסך הכל כמו כולם הוא סופר את הימים לשחרור, אבל לא באמת מאוד
סובל.
עוד אין לו תוכניות ספציפיות לאזרחות: הוא חושב לחסוך כסף
ל"הטיול הגדול" אבל אין מקום מסוים שמושך אותו; הוא עוד לא
יודע מה יוכל ללמוד באמצעות תעודת הבגרות המלאה והבינונית שלו
ומה הוא רוצה ללמוד אם בכלל; והוא לא יודע איפה הוא רוצה לגור,
למרות שברור לו שבארץ הוא נשאר לא-משנה-מה.
וכמה שמה שהיה חסר לו זה אהבה.

וכמה שמה שהיה חסר לה זה אהבה.
אביה היא בת 18 וחצי, התחילה לאחרונה שנת שירות במסגרת גרעין
נח"ל של תנועת הנוער העובד והלומד. היא חיה בקומונה בחיפה יחד
עם עוד שלוש בנות ושבעה בנים, מרכזת את אחד מקני התנועה בעיר,
מדריכה בו את השכבה הבוגרת ואחראית על צהרון לילדים בסיכון
לגילאי יסודי. גם בתיכון היא הקדישה את מרבית מרצה לפעילות
בתנועה: הדריכה קבוצות במשך שלוש שנים כאשר בשלישית, תוך כדי
הבגרויות של י"ב, הדריכה שתי קבוצות ושימשה סוג של רכזת קן
בפועל.
אם נבקש מעמיתיה לקומונה, לתנועה בכלל או לבית הספר להגדירה
בשתי מילים, סביר להניח שהתשובה השכיחה ביותר שנקבל תהיה
"כוונות טובות".
ואכן, אביה מלאה בכוונות טובות במידה יוצאת דופן: כלפי האנשים
שסביבה, כלפי התנועה, כלפי המדינה; כוונות טובות טהורות ברמה
האינסטנקטיבית והאידיאולוגית כאחד.
כשעמיתיה יענו לנו "כוונות טובות", סביר להניח שנוכל להבחין על
שפתיהם בחיוך אירוני, כמעט מרושע. זאת, מהסיבה הפשוטה והאכזרית
שכוונות טובות הן בערך כל מה שאביה בורכה בו: גם כשהשקיעה
אין-סוף מחשבה עבודה ואהבה בפעולות, היא נתקלה בשיתוף פעולה
מינימלי מצד החניכים; גם כש"חרשה" לבגרויות שעות ביום במשך
שבועות, היא גירדה את ציוני ה-80 מלמטה; גם כשהשקיעה באנשים
סביבה והפגינה אכפתיות ודאגה והייתה הכי נחמדה תמיד, אף אחד לא
הרגיש קרוב אליה ולרוב לא רצו בנוכחותה באירועים חברתיים; היא
הייתה פשוט נטולת כשרונות, פשוט לא מוצלחת.
וכמה שמה שהיה חסר לה זה אהבה.

וכמה שמה שהיה חסר לו זה אהבה.
יצחק, בן 33, מתפרנס טוב מאוד מסחר בסמים. מריחואנה ותוצריה
הוא מגדל ומייצר בעצמו, דברים קשים יותר הוא רוכש בזול ומשווק
ביוקר. הוא הסוחר הבכיר ביותר בדרום ת"א, וגם אין לו דאגות
מיוחדות בכל הקשור למשטרה: בכל תחנת משטרה במחוז גוש-דן יושב
מישהו בכיר שדואג היטב לאינטרסים שלו.
לסמים הוא נחשף לראשונה כבר בכיתה י', אבל למרות שהתנסה בסוגים
רבים תמיד היה לו שכל ותעצומות נפש להסתפק בהתנסויות. באמצע
כיתה י"א התחיל יצחק לעשות משלוחים עבור הדילר שלו ולקראת סוף
י"ב פנה למסחר.
צבא הוא לא עשה; בראיון האישי בצו הראשון הוא היה לאחת האגדות
האורבניות על חבר'ה שמתחזים למשוגעים; הוא לא הגיע עם חוות
נמלים כמקובל, אלא הפליא בהסתובבויות במקום אחת לכמה שניות,
שינוי תכוף בטון הדיבור ושלוש צרחות זוועתיות במהלך הראיון.
בשלוש השנים שבמהלכן היה אמור לשרת בצבא, הסחר בסמים היה חלק
בינוני בלבד מהכנסותיו והוא עסק בעבודות מזדמנות. ואז מת ממנת
יתר אחד הסוחרים הגדולים שהיו אי פעם בדרום ת"א, מיקו, ומכאן
דרכו של יצחק לצמרת הייתה סלולה למדי.
וכמה שמה שהיה חסר לו זה אהבה.

וכמה שמה שהיה חסר לה זה אהבה.
לין היא בת 26, עורכת דין זוטרה אך מבטיחה במשרד גדול. לצד
עבודתה במשרד היא משלימה תואר שני במשפטים ויוצאת כמעט כל לילה
עם חבריה הרבים לפאבים ומועדונים. היא נהנית מעבודתה: היא
מוצאת אותה מאתגרת ומעניינת, היא זוכה להערכה רבה שנובעת בעיקר
מכישוריה המצוינים אבל גם לתשומת לב מיוחדת מעצם היותה בחורה
צעירה ויפהפיה. יש לה יכולת להבחין מתי ההערכה שלה היא זוכה
היא מקצועית ומתי לא, ויכולת ליהנות משני סוגי ההערכות. גם
בלימודי התואר היא מוצאת עניין לא מבוטל, זאת למרות העובדה שהם
נובעים הרבה יותר מתוך שאפתנות מאשר מתוך עניין.
שיא ההנאה והעניין של לין הוא ביציאות בלילות: השתייה
והריקודים מריצים לה אנדרנלין בצורה מטורפת; היא שמחה על כל
הזדמנות לבלות עם החברים שהיא רכשה במסגרות שונות שבהן השתתפה
במהלך השנים ובעיקר היא נהנית מזמן בלי מחשבות. בין תחביביה
הנוספים של לין, שלהם לרוע המזל היא מוצאת פחות זמן, ניתן
למנות ציור, קולנוע, קריאה, כתיבה יוצרת וטיולים רגליים בארץ.
היא אינטלגנטית ורהוטה במידה יוצאת דופן, היא חברותית חיננית
חייכנית וזורמת, היא יפהפייה ומושכת, היא מוכשרת שאפתנית
ומצליחה.
וכמה שמה שהיה חסר לה זה אהבה.

וכן, מה שהיה חסר לארבעתם זה אהבה. וכן, הם ארבעה חבר'ה: שני
בנים ושתי בנות עם התאמת גילאים סבירה בהחלט. אבל לא, לא סביר
להניח שהם עתידים לפגוש אלו באלו ולגאול אלו את אלו
מייסוריהם.
כל אחד מהם כנראה ימשיך בחייו המוצלחים או האפורים, התורמים
הפוגעים או הריקים, בלי להכיר את החיים של האחר.
ארבעתם עוד עתידים להתאהב ולהתאכזב לפחות עוד פעם אחת. לארבעתם
זו תהיה חוויה לא מספיק מלאה או משמעותית כדי לשנות את כיוון
החיים, שכאמור ימשיכו.

וכמה שמה שהיה חסר להם זו אהבה.