מה עושים כשלא רוצים? כשנבהלים? כשמרגישים תקועים? בשנת 2007,
בגיל 25 וחצי, הגעתי למצב כזה. לא רציתי. נבהלתי. ללא ספק
הייתי תקועה. מצאתי את עצמי עם תואר ראשון שיכול להיות תמונת
קיר מודרנית, עם ניסיון בשוק העבודה שיכול לעזור לי להיות
מלצרית בקייטרינג (וגם זה לא בטוח) ועם הרבה מאוד רצון לקחת את
עצמי בידיים ולהיות משהו או מישהו, לפחות.
אז הנה אני, מסיימת תואר ראשון ומנסה לחפש מה שנקרא "עבודה
בתחום". ומה אני אגיד, התחום לא ממש מעניין, או לפחות לא אותי.
רק חבל שהבנתי את זה אחרי שהתפטרתי מהחממה בה עבדתי ב-4 השנים
האחרונות. ואחרי חודש וחצי של ישיבה סטאטית מול המחשב במשך 8
וחצי שעות ביום (יש חצי שעה הפסקת צהריים) הבנתי שלא שם נח
ייעודי והסתלקתי, בהותירי אחריי חלל ריק והדי שמועות.
כבר אז החל התסכול לגשש את דרכו במעלה רגליי, עד שהגיע והקים
לו בית פרטי דו קומתי פלוס גינה בתוך הלב שלי (כן, הוא עד כדי
כך רחב). אמנם הייתי חדשה בתוך העולם הזה שנקרא "השוק החופשי",
אבל התכונה המרגיזה של לרצות לראות תוצאות ועכשיו הרימה ראשה,
ואתה הרים התסכול עוד קומה בבית.
אז ניסיתי ללכת בכיוון מה שהרגשתי שהוא הייעוד שלי ועבדתי במשך
שבוע בבית ספר לילדים קשים (מבחינת התנהגות, לא הבנה. הם דווקא
מבינים יפה מאוד כל מה שקשור למערכת הרבייה ולפעלים שמתארים מה
עושים אתה). כעבור שבוע, כשהבנתי שאני מאוד נהנית מהעבודה אבל
חשבון הבנק שלי לא שותף להנאה זו, החלטתי לקבל הצעה מכיוון קצת
שונה, בניהול משרד קטן. חשבתי שאולי יוכל לצאת לי מזה משהו
לעתיד, אולי להתקדם לניהול כל החברה ואולי ליצור קשר עם חברות
אחרות בשוק ולאט לאט...
אבל התסכול כבר שבר קיר למרפסת בקומה השלישית והחליט שעבודה
בתור - בואו נודה באמת - מזכירה, שעונה לטלפונים ושולחת פקסים
ומתמקצעת בניהול לו"ז ב-OUTLOOK לא הולמת את האגו המטופח
והמנופח שלי. אה, וגם זה שמדברים אליי חצי מהזמן כאילו אני סוג
של מטומטמת. יש גם את זה.
בקיצור, עכשיו אני כאן. במשרד. יושבת וכותבת. התסכול שלי שוקל
למכור, כי הוא מבין שיש פוטנציאל עצום לרווח ובינתיים הגינה
שהוא שתל מלבלבת בטירוף (כמו שהחיים שלי היו צריכים).