היה היה בחור אחד, נראה שגר בעיר
אותו אדם, מאן דהו, שאף אחד לא הכיר.
הכול התחיל ביום שכוח, קצת בהיר
אותו בחור, מאן דהו, שאף אחד לא יזכיר!

נולד היכן שהוא ביום מדי רגיל
אף אחד פרט לאמו לא הבחין שכך התחיל.

אך כך או כך, בוגר יצא הוא לדרכו
דבר ראשון שכר דירה קרא לה דירתו
מרכז הכרך הייתה, הייתה גאוותו.

עוד לא חלפו מספר שעות ובאו ברנשים
הבחין באמתלתם מהר שאותו הם לא זוכרים
וכך צפה מאן דהו איך את דירתו כך הם דורשים.
אותה החבורה, חבורת חדלי אישים.

מיד הלך כפעולה נגדית טובה,
קיבל הוא תו המזהה, מאן דהו, תודה!
מהר משם הלך לחפש תעסוקה
הרי בכרך צריך לחיות, להיות שייך בלית ברירה.

עשה הוא ראיון קצר וכך הוא התקבל
מאן דהו היה עובד סביר והרי הוא משתדל,
אך אדם אחר קיבל שכרו, ממעסיקו המתבלבל,
לא נורא חשב הוא כך, הגלגל עוד יתגלגל.

וכך יצא הוא אל הרחוב לחפש לו קצת חברה,
אחרי הכול כמותו כולם צריכים סביבה טובה.
מצא הוא חבורה קטנה, קבוצה של חברים
אמר שלום, מאן דהו אבל אותו אין הם זוכרים.

מאוס בזה היה, מאוס בלא היכר
למה כך חשב עצמו, אותי אין אף אחד זוכר
גם אם אומר שלום כמה זה נראה כלא עוזר
איך זה שאני נבלע בזיכרון המתמחזר?!

בצעד גס החליט הוא לשנות את עתידו
תלה שלטים, פרסם כתבים, חתם מאן דהו.
אותם אישים קיבלו כספים בתירוץ של למה לא,
היה נדיב, אימץ כלבלב, קרא לו חברו!

חשב שזהו והרי כאן זה נגמר,
כולם יידעו, מאן דהו, מי אני, מחר.
אך למחרת כי התממש לו שם גורל דהו המר,
איש לא הכירו ובקוראו אמרו רק מר.

חשב אולי יקריב הכל, כמו אדם הגון
מאן דהו דבר ראשון הפסיק עם העישון!
הוא מסר את דירתו לתם שלא ידע היכן ילון
מעשים טובים כאלו, חשב. אולי יראו איזה כיוון!

מפה לשם, משם לפה טוב לב זה לא עזר, אמר
מאן דהו נשאר בחור, רגיל ולא מוכר.
כמעט איבד את שפיותו, ניחן בפתיל קצר
אופטימי בדרכו שלו נשאר יציב כמו הר!

בישבו על ספסל אל מול אחד האגמים
ראה מאן דהו דו קרב של ברבורים
הבין משום מקום, פתאום, דבר כל כך מדהים.
לקח אתו משם עד כה מסר לחיים.

מאן דהו בהתהלכו שם ממקום ההארה,
החל ללכת מחייך העירה חזרה.
בביטחון גובר הולך, כאילו מוביל הוא שיירה
פצח מאן דהו בזמזום ספק שירה!

פתאום הבין מאן דהו את יתרונות ה"לבדי"
כך או כך אני עצמי פה לעזרתי!
חשב המון על פתיחת עסק עצמאי
אך לפתע קרה דבר מופלא, לא שגרתי.

פתאום כאילו משום חלום,
עמדה אישה על סף תהום,
עצרי צעק מהן דאו בריצתו אל המקום,
אל לך לעשות זאת, לא מחר ולא היום!

וכי למה לא, שאלה אותה אישה,
אין אני אדם נזכר, בעצב לחשה.
ואל נא תרחם לי, כי ייחודית הבעיה
יש לי פרצוף כזה רגיל, פרצוף של עוד אישה.

חייך מאן דהו את חיוכו האמתי
אמר לפתע הוא, אולי תהיי אשתי,
בהלם היא חייכה כאילו אין זה אפשרי
כי רק אדם נשכח יבין את עמדי.

מאן דהו הציג עצמו כעלם חמודות
סיפר על כל חייו סיפור נסים ונפלאות
ובכל שלב הזכיר כי נגזר עליו לחיות
אדם בלתי זכיר, אך זוכר יכול להיות!

משם הכול היה היסטוריה או יותר כמו חתונה
מאן דהו והיא שכתבו את גורלה
היא אותו והוא אהב אך ורק אותה.

למי אכפת, חשב, אם אותי הם לא זוכרים
למי אכפת טען, הם כלל לא חשובים.
מאן דהו חייך לו שוב חיוך כזה מרעים
ביכולתי להיות נשכח חשב, ואלו החיים.

וכך חלפו עברו שם כמה חודשים
כשבוקר אחד התעוררו הם, החולמים
שלום לך, אמרה אשת נשכחים
שלום, השיב לה גם, ושניהם אינם זוכרים!