הכביש הזה לא תמיד היה ככה. תנודות האדמה חרצו בו קמטוטים של
זקנה. פה ושם נפער עוד בור, היום כבר אין מי שדואג לסתום אותם.
הרוח מפזרת חול סביב - עוד מעט ולא יראו אותו בכלל. השמש הפכה
את האפור הכהה, הכמעט שחור, שהיה פעם, לאפור שיבה לבנבן ואפילו
אי אפשר להבחין בין הקו הלבן המקווקו שהפריד פעם בין המסלולים
והיום הוא דהוי ובלתי שמיש. פעם הכביש הזה הוביל ליישוב קטן,
אך היום גם היישוב כבר לא קיים. אבל זה לא משנה. אף אחד כבר לא
נוסע פה.

מאחדים מהבורות משתרבבים פרחים קטנטנים וקצת דשא. הגשם עוד
יורד פה לפעמים לביקור. והפרחים - הם מסוג הפרחים שצומחים על
כל קרקע מתה. הם ממלאים אדניות על פגרי הפרחים ששתלו פעם ולא
גדלו יפה. הם אלה שממלאים חצרות עזובות באביב. פרחים שאף אחד
לא רוצה. פרחים שעוקרים כמו עשבים כשרוצים לשתול פרחים יפים
באמת. אף אחד לא בא לקטוף אותם או לראות אותם, כמו את האירוסים
או הכלניות. אף אחד לא יצעק על הכלב שרומס את הפרח בדרכו.

על הכלב הזה בטח לא יצעקו. מי יצעק עליו? אין פה אף אחד. זה
כלב של אף אחד. לא הפרחים ולא הכביש יודעים איך הוא הגיע לפה.
בטח הלך לאיבוד למישהו, או שמישהו איבד אותו. הוא אוכל דשא,
כמו פרה. כשהוא יתעייף הוא ישכב לנוח על הכביש החם. אין שום
סיבה שלא ישכב על הכביש באמת. גם אין לו מה לדאוג, פה אף רכב
לא ידרוס אותו בצד הדרך.

מרץ 24, 2007
Sista Spooky