"לפני מספר חודשים, פגשתי את מוזה. הפגישה לא התרחשה במקום
מעורר השראה, מוקף נוף סוחט דמעות. לא, זה לא קרה באווירה
רומנטית וקסומה. את מוזה פגשתי בלילה בו הרגשתי בודד יותר
מתמיד.
אני אלך כמה צעדים קדימה, בכך שאספר על תוצאות המפגש. בעזרתה
של מוזה, כידוע לכם, כתבתי את הספר המוצלח ביותר שכתבתי בכל
שנותיי כסופר. כל הוצאה לאור אשר שלחתי אותו אליה ענתה בחיוב
לאחר כמה שבועות בודדים, אם לא ימים. לא לקח זמן רב מדי עד אשר
נהייתי סופר מוערך ובעל שם בכל רחבי פריז, ושמי - בכל עיתון."
כאן, הוא ביטא את שמו בשפתיו, מביט מעלה - כמפנטז על ההצלחה
שכבר התרחשה.
"אין אני מזלזל בהצלחתי, או רוצה להשמע כאדם כפוי טובה, אך
בואה של ההצלחה הייתה באופן ישיר תוצאה של עזיבתה התמידית של
מוזה. באותו לילה בו כתבתי את הטקסט הטוב ביותר שלי, מוזה עזבה
אותי לתמיד." בתום המשפט, כיווץ אדון אופוס את עיניו אשר הלכו
והאדימו קלות.
"אז כפי שציינתי, הכל החל באותו הערב בו העוני, הייאוש ומחסום
הכתיבה שפקדו אותי באותה תקופה, גרמו לי, באופן מבריק, לבזבז
את מטבעותיי האחרונות על כמה שיותר אלכוהול שביכולתי היה
לרכוש." הוא חייך חצי חיוך, כמוצא בידור בדבריו שלו.
"כך היה נראה אותו הערב - סופר מיואש, עני, בודד וכמובן -
שיכור, יושב בביתו, טובע באגם של רחמים. אשקר אם אומר שמחשבות
אובדניות לא פקדו את ראשי באותן רגעים. למעשה, מוות היה הדבר
לו ייחלתי יותר מכל, ובוודאי אכן הייתה מתרחשת שם סצינת
התאבדות גרפית מאוד לולא הייתי חצי מעולף." צחקוקי נימוס קלים,
כאלה המשמשים תחליף לחיוג מהיר לפסיכיאטר, הגיחו מן המאזינים
לדבריו.
"ובכן, כמו במקרים דומים בעבר, עשיתי את הדבר האחד שאני יודע
לעשות. להתקשר לעזרה. העזרה הגיעה, לאחר כחצי שעה של ניסיונות
להניע את אצבעותיי במומחיות הנדרשת כדי לחייג ארבע ספרות. לא
ראיתי אותה מעולם, למען האמת, אך לבי אכן החסיר פעימה כאשר
עמדה במלוא הדרה במפתן דלתי. כה יפה היא הייתה, עד שהרגשתי
שגופי נמס תחת מבטה המאיר. שיערה היה כה בהיר, עד כי נדמה היה
לי שצבעו היה כסוף, כמו גם עור גופה. היא הייתה צעירה - צעירה
מדי, אפילו. אך כל זאת לא שינה לי, ובטח לא לה.
אני זוכר כיצד הרגשתי כמו תינוק בזרועותיה, למרות גילי הכפול
משלה. את הביטחון בחום גופה, את הרגיעה המוחלטת שהיא העניקה
לי. הרגשתי בנוכחותה כאדם אשר אשר חדל מלנשום ללילה בודד אחד,
אך ידע שכל חייו עוד לפניו.
היא ביקשה ממני שאקריא לה מסיפוריי, וכאשר סיפרתי לה על כך
שאיני מסוגל לכתוב יותר, היא ציחקקה ואמרה שהיא בוודאי תעניק
לי כמה נושאים לכתוב עליהם. כמה שהיא צדקה. היא סיפרה לי על
עברה, על כך שהייתה יתומה ושהיא חושבת שאיבדה את היכולת להרגיש
עקב כל אשר עברה. הסיפור שלה נפרש לאורך כל הלילה, ואמרתי לה
שבאמת אפשר לכתוב ספר עליה. והיא, אמרה שאולי באמת, ושהיא
מבטיחה לא לתבוע.
בבוקר למחרת, כשעזבה - היא אפילו לא רצתה לקבל תשלום. ברגע
האחרון, נזכרתי לשאול מהו שמה. 'מוזה, בשבילך.' היא אמרה."
בשלב זה, כל העיתונאים אשר התאספו לכבוד לואיס הביטו בו במבט
של חוסר הבנה. "רגע, רגע אחד." אמר אחד העיתונאים. "אז...
המוזה שלך, היא זונה?"
בשומעו את השאלה, החל לואיס לצחוק ואז הרים את עיניו, פיו
מתיישר. "בוודאי שמוזה זונה, אתה חושב שאני הסופר הראשון שלה?"