בין ענפי עצי הגויאבות הכי נעים להיזכר, גם בזיכרונות הפחות
נעימים.
הריח משכר, ממכר כמו ניקוטין. הייתי מסניף אותו בזמן שכל חבריי
הסניפו דברים אחרים.
עכשיו הזיכרונות עולים בי בין עיתונים ישנים ומעופשים. ראשי
עדיין מרוח על השולחן, שותת דם.
אבל זה לא מטריד אותי, באמת שלא. אפילו הריח של הטונה המקולקלת
לא מזיז לי במיוחד.
כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר נחמד להיות בין כמה גויאבות
בשלות, אבל איפה יש פה, בתל-אביב, מקום שהוא גם ירוק וגם שקט?
מקום עמוס בעצי גויאבות, כמו ההוא שבו הייתי רץ בו עם רונה
בגיל 12, מתגלגל לצדה בבוץ ומנסה להרשים אותה עם גלגלונים לא
מוצלחים.

בין ניחוחות שיירי הטונה אני נזכר בה, יפה ופשוטה. שיער ארוך
שהתקצר כשהתבגרה, עיניים עליזות ומלאות רגש שנהיו עצובות
וכהות, שפתיים עבות וחומות, שהיום תמיד יבשות ופצועות.
ואני, כל כך נמוך ורזה לידה. כשהיו רואים אותנו ביחד, מטיילים
בשוק ומפלחים ממתקים, או הולכים יחד לבית הספר, כשתיקה הכבד
בין זרועותיי הכחושות, תמיד היו חושבים: מה לעזאזל היא עושה
אתו, עם הגמד הזה?
וביום ההוא, כשעשיתי גלגלונים והתגלגלתי בבוץ כמו טיפש, היא
הייתה שקטה מתמיד, אך עם זאת מחויכת. "דני, יש לי לספר לך
משהו." רונה הושיבה אותי למרגלות עץ הגויאבה והחזיקה בידיי.
לא ידעתי ממה אני נהנה יותר, מהניחוח האהוב או ממגעה הנעים.
ואז היא סיפרה שהיא מאוהבת במישהו.
גדול, היא אמרה, בכיתה ח'. קוראים לו איתמר. בלונדיני,
חתיך...
את שאר המילים כבר לא שמעתי, לא רציתי לשמוע. יותר משהייתי
פגוע שהיא מאוהבת בו ולא בי, היה לי קשה להשלים עם זה שהיא...
בת. והיא מאוהבת, ויש לה מבט חולמני בעיניים, במקום המבט השובב
והקונדסי שיש לה תמיד.
וככה, כשהיא נראתה כל כך נשית באהבתו אליו, הרגשתי רחוק ממנה,
לא מחובר אליה.
תמיד הכרתי את רונה כטום-בוי. היא הייתה כמו חבר טוב בשבילי,
חוץ מהעובדה שהייתי מאוהב בה.
יכולתי לספר לה הכול, והבדיחות הגסות שסיפרתי אף פעם לא הפריעו
לה, ותמיד כשהיא ראתה אנשים מתנשקים היא הייתה נגעלת - כמוני.
וככה, מאוהבת וחולמנית, אף פעם לא ראיתי אותה.
הנהנתי בראש והמהמתי לאות הקשבה בזמן שדיברה, אך מחשבותיי היו
במקומות אחרים לגמרי.
"לכן אני רוצה שתעזור לי", שמעתי אותה אומרת.
"מ... מה, מה אמרת?" שאלתי.
"תעזור לי להתאמן", אמרה.
"במה?"
"שוב אתה לא מקשיב", היא נאנחה, "להתנשק, נו."
כמעט שקיבלתי דום לב.
"אבל... למה?"
"כי איתמר תמיד מתנשק עם בנות, ואני חייבת להתאמן בשבילו."
"מ... מה, להתנשק? ממש להתנשק?" גמגמתי ובלעתי את הרוק.
"כן כן, אלא אם כן אתה מפחד..."
"לא, ממש לא."
'אני רק לא יודע איך עושים את זה', את זה לא אמרתי לה.
"אז קדימה", היא אמרה, "תעצום עיניים."

עצמתי עיניים, הורדתי את המשקפיים, בלעתי את הרוק שוב וניגבתי
את השפתיים. זה קרה די מהר, הרגשתי את השפתיים שלה צמודות
לשלי, והתנתקנו מיד.
"זה היה די בסדר, לא?" היא שאלה ושיחקה בשיערה.
"אני חושב שכן." קולי נשמע לפתע בוגר, גברי יותר.
היא הביטה בי עוד כמה שניות במבט המוזר הזה שלה. "בוא ננסה
שוב, אני רוצה להתאמן עוד קצת."
ושוב שפתותינו היו צמודות, הפעם לזמן רב יותר.
אחרי שהפסקנו, רונה חייכה לעצמה והביטה בי.
בטח נראיתי כזה מטופש עם המשקפיים העקומים והמבט המבולבל, אך
לא נראה שזה הפריע לה במיוחד.
"דני, בוא נהיה זוג", היא אמרה, "אם איתמר יראה שיש לי חבר הוא
בטח יקנא וירצה אותי יותר."
רונה הביטה בי, בוחנת את תגובתי. ניסיתי להיראות אדיש כשאמרתי:
"בטח, כן... זה נשמע רעיון טוב."
"יופי", היא חייכה, "לפחות יהיה לי ניסיון כשאהיה חברה של
איתמר."
הלכנו זה לצד זה לאיזור הבתים שלנו. כשהגענו, רונה התקרבה אליי
בביישנות וחיבקה אותי.
"מחר תביא לי זר פרחים", היא פקדה עליי, "ותשיר לי שיר אהבה
לפני כל הכיתה."
כשהלכה, בדקתי שהשטח פנוי, ואז התחלתי לקפוץ ולצרוח: "יש!
יוהוהוהו!" וכך נכנסתי הביתה, מאושר אפילו יותר מהפעם שקיבלתי
את המכונית עם השלט הרחוק שרציתי.

החברות בינינו נמשכה הרבה מעבר לצפוי. לרונה כבר ירד מאיתמר,
והיא נהייתה, לפחות כך היה נדמה לי, מאוהבת בי. כל היום
התנשקנו, והנשיקות שלנו השתכללו מיום ליום.
היא עשתה לי שינוי תדמית. הכריחה אותי ללכת בלי משקפיים למרות
שלא ראיתי כלום בלעדיהם והלבישה אותי בבגדים 'מגניבים' של אח
שלה. בהתחלה לא ידעתי איך מתנהג חבר, אבל היא כבר לימדה אותי
את כל הדברים הקטנים: היד שלי שאמורה להיות על הכתף שלה ולאט
לאט לזחול למטה, והילקוט שהייתי אמור לסחוב בשבילה... היא
אפילו ביקשה ממני להתחנן לראות אותה ערומה, רק בשביל לשמוע את
תשובתה השלילית...
מאיפה היא למדה את כל הדברים האלה - אין לי מושג.
אחרי חודשיים של חברות היא באה ואמרה לי: "אני זורקת אותך."
באותה רשמיות שבה הציעה שנהיה זוג.
"למה?" שאלתי.
"כי זה לא נראה טוב שאנחנו חברים כל כך הרבה זמן. צריך להחליף
חבר מדי פעם. חשבתי על עומר מהכיתה המקבילה. מה אתה אומר?"

חזרנו להיות ידידים.
רונה החליפה בערך כל יום חבר, ומובן שקינאתי. יום אחד סיפרתי
לה על בת שמוצאת חן בעיניי.
היא הביטה בי בריכוז ואז סטרה לי. "אסור שתהיה לך חברה", היא
אמרה, ולא הסכימה להסביר למה.
בכל מקרה, שינוי התדמית שעשתה לי רונה גרם לכמה נזקים. בגלל
שלא ראיתי כלום בלי המשקפיים, בדרך חזרה מהספרייה, לא ראיתי
שיש מדרגות והתגלגלתי בכולן.
חודשים הייתי בבית חולים. נפצעתי בערך בכל הגוף.
בהתחלה היא ביקרה אותי, אך הביקורים הלכו ופחתו, עד שפסקו
לחלוטין.

התקופה הזאת, בבית החולים, הייתה התקופה הכי ריקנית שהייתה לי
בחיים.
ואם אזכר בה עכשיו, בזמן שאני לא מרגיש שום חלק בגופי, יכול
להיות שאשתכנע שאני שם, בין הקירות החיוורים והרופאים. אז אני
מסרב להיזכר, מעביר את הזיכרונות קדימה, לגיל 14.
אז היו לי משקפיים, אבל מגניבים. התחברתי עם כמה חבר'ה זרוקים
מהרחוב, שאתם הייתי מתמסטל בפרדסים. המריחואנה לא השפיעה עליי.
רק הריח של הגויאבות. כל החבר'ה צחקו עליי בגלל זה והמציאו לי
כינוי: 'הגויאבה.' לא היה לי ממש אכפת.
כשחזרתי לבית הספר אחרי האשפוז הארוך, רונה לא הייתה. אמרו לי
שהיא בחו"ל. לא יכולתי לחכות עד שאראה אותה שוב.

אני מרים את הראש מהשולחן, מתרומם בקושי מהכיסא, עושה כמה
צעדים - ונופל.
איך הולך השיר ההוא? "הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם, נופל
וקם, נופל וקם."
במקרה הזה הדרך באמת מפותלת עם כל הזבל שהצטבר בחודש האחרון,
על הרצפה ובכלל.
ופתאום, כשהעיניים במרחק סנטימטר מהרצפה, אני מבין כמה היא
מלוכלכת:
הנה כנף של מקק ונמלים מתות מסביבה. המרצפות מדיפות ריח מבחיל
של וודקה, מהפעם ההיא שרונה הטיחה בקבוק סמירנוף ברצפה, ואחת
הזכוכיות נתקעה בעין של הכלב שלי, שבינתיים כבר מת.
עדיין נשאר כתם של בירה שחורה שמסרב להימחק. הנה עוד חצי מקק.
על הרצפה הזאת נפלתי כל כך הרבה פעמים. בכל נפילה ראיתי אותה
באור שונה.
בפעם ההיא שנישקתי את הרצפה מרוב אושר על זה שהתקבלתי לבצלאל,
ראיתי אותה אולי לא הכי נקייה בעולם, אבל עם עתיד, בדיוק
כמוני.
ובאותה פעם שרונה נכנסה לדירה, ובלי מילים הפילה אותי על הרצפה
ונצמדה אליי מאחור, ראיתי במרצפות את ההשתקפות שלנו: שני
צעירים מסטולים שמכירים מגיל 10 ומסרבים להתנתק אחד מהשני.
כל הזמן אמרו לי, במיוחד אמא שלי, שהקשר בינינו לא בריא. יכול
להיות שזה נכון. אנחנו מכורים אחד לשני, ממש כמו שאני מכור
לגויאבות והיא מכורה לחבר הנרקומן שלה, צוק, שריסק לי את
הפרצוף לפני כמה שניות.
התמכרות זה אף פעם לא דבר טוב.
אף פעם.
אולי רק לגויאבות.


אחרי חודש בבית הספר בלי רונה, שבשבילי היו שנה וחודש, היא
חזרה. הייתי פשוט המום מכמה שהיא השתנתה. לא ראיתי אותה לפחות
שנה. השיער הארוך והכהה נצבע לבלונד פלטינה. הפנים העדינות היו
מאופרות באיפור כבד. היא קראה לזה סגנון מעושן. עם איך שהיא
איפרה את העיניים, באמת נראה כאילו מישהו כיבה עליהן סיגריה.
היה לנו קשה לחזור להיות ידידים. היינו שייכים לחבורות שונות
לגמרי.
החברות שהייתה בינינו, הנשיקות, הרגעים היפים, כולם נראו
כזיכרון רחוק. "אה, ההוא דני, היה אתי ביסודי." ואז הוסיפה
בנימה של גיחוך: "היינו חברים שבועיים."
שמעתי אותה אומרת את זה לחברה שלה. כמעט התאפקתי שלא לתקן
אותה: זה היה שבועיים ויומיים.
וזהו. זה מה שהייתי בשבילה. דני המסטול שמסתובב עם חזי, קדוש
ואבי, שמתישהו התחנן בפניה שתתפשט, רק כי היא ביקשה.

למסיבת סוף השנה המחנכת ביקשה ממני ומרונה לעצב את התפאורה.
זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנתיים שישבתי קרוב אליה, ואז
יכולתי לראות את הגרגרים השחורים של העיפרון השחור ואת פירורי
האוכל שהצטברו בזוויות הפה ואת הגבישים של האודם בשפתיים
ובעיקר את העצב בעיניים.
התחלנו לדבר לאט-לאט, להעלות זיכרונות. היא אמרה כבדרך אגב שיש
לה יום-הולדת ביום שישי הקרוב, ושהיא עושה מסיבה. עשיתי את
עצמי מופתע, שתחשוב ששכחתי את התאריך שלה, בדיוק כמו שהיא שכחה
אותי. אמרתי ש'אולי אבוא' וכבר התחלתי לחשוב מה ללבוש.

את מה שלבשתי אני לא זוכר, אבל את מה שהיא לבשה - איך אפשר
לשכוח: שמלה אדומה, צמודה וסקסית עם מחשוף נדיב. הפעם האיפור
בעיניים היה עדין ולא היו גבישים של אודם. השיער היפה שלה היה
פזור על כתפיה החשופות. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. בכל
מצב, רונה פרועה ושחרחורת שלובשת חולצות מיקי-מאוס ילדותיות,
רונה מסורקת בקפידה ולבושה בתלבושת בית הספר, רונה עם תלבושת
פריקית ואיפור 'מעושן', וכמובן ככה: רונה, שנהפכה כבר לבחורה
בת 15, ולבושה כמו כוכבת - בכל מצב אהבתי אותה, בצורה
אובססיבית כמעט.
"מה אתם חולם? בוא תיכנס." קולה הצרוד משך אותי כמו חליל
קסמים.
היו הרבה אנשים והרבה אלכוהול. רונה שתתה ורקדה. נגררתי אחרי
כולם, שתיתי עד שראיתי מטושטש.
בסופו של דבר התגפפתי עם רונה על איזשהו מזרן. אני לא זוכר
הרבה, רק שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי, אבל לא שלה. לרונה שלי
כבר היה ניסיון.

יום אחרי המסיבה ההיא היה ערב גשום. גיליתי אותה מול מפתן
דלתי. רטובה כמו כלבלב רחוב מסכן.
עטפתי אותה בשמיכה. היא רעדה מקור, אך לא לזמן רב. תוך חמש
דקות היינו במיטה שלי.
אחרי זה היא אמרה שזה לא יכול להימשך, שאנחנו לא מתאימים,
ולמחרת שוב באה.
היא שיחקה ברגשות שלי ושלה. היא התעללה בעצם בשנינו. אז עוד
הייתה לה רעמת שיער פרועה ושדיים גדולים, כולם רצו אותה והיה
לה ביטחון מלא בקשר לזה. לכן היא הרשתה לעצמה להתעלל בי ככה.


אח... רונה רונה...
אני מנסה להתרומם ובקושי מצליח, הכאב מתחיל לחלחל לתודעתי. עוד
קצת... עוד קצת מאמץ... להגיע לארון... והנה. אני מחפש את זה,
איפה זה... הו! הנה, ספר המחזור... לפתוח...לדפדף לדפדף...
מצאתי!
הנה את רונה. המבט שלך אטום, אין בשפתיים שום עווית של רגש,
אבל את כל כך יפה.
כאן את בת שבע-עשרה. השתנית הרבה מגיל חמש-עשרה. כאן כבר התחלת
להשקיע בלימודים ותכננת כל פרט קטן בנוגע לעתידך. החלטת להיות
מעצבת פנים, לגור באיטליה. אולי החלטת אפילו כמה ילדים יהיו
לך. האם גם אני הייתי כלול בתכניותייך העתידיות?
עם כל התדמית הרצינית שאימצת, גם החלטת לספר את השיער עד
לצוואר, עם שביל מסודר בצד.
למדת כל כך הרבה עד שבקושי אכלת והתחלת להרזות ולהחוויר. דאגתי
לך וניסיתי לעזור, אך היית תקועה בעולם פרטי משלך, ולי לא היה
חלק בו.
בגיל שבע-עשרה לא נראית אטרקטיבית בעיני אחרים, רק בעיניי.
ודווקא אז התרחקת ממני, למרות שהייתי היחיד שבאמת רצה אותך.
לי לא היו תכניות לעתיד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הלכתי
לצבא והצטערתי שלא היית שם אתי.
היו מחמיאים לך מדים, אבל בעצם כל דבר מחמיא לך. לא ידעתי מה
קורה לך, אם את מצליחה בחיים שרק התחילו.
פגשתי במקרה את נגה, החברה הכי טובה שהייתה לך בתיכון. היא
סיפרה שאת בבצלאל.
ידעתי שאני חייב להתקבל לשם. הכנתי תיק עבודות מכובד, רובו
מורכב מציורים שבהם את מופיעה: חולמנית, חולנית, יפהפייה, עוד
מעט מתה.
הייתי כל כך במתח לקראת התוצאות. בסופו של דבר, כשהגיע המכתב
המיוחל ובו התשובה המשמחת, נישקתי את הרצפה מרוב אושר על זה
שאהיה קרוב אלייך.

בבצלאל לא היית. סיפרו לי שהיית חצי שנה ועזבת.
בסוף נשארתי שם בלעדייך ועשיתי תערוכה שלמה של ציורים, שבכולם
מככבת בחורה אחת, שמה רונה, שהייתה היחידה שהלהיטה אש בלבי בכל
ימי חיי.

ההורים שלי החליטו לפנק אותי לכבוד ההצלחה של תערוכת הגמר שלי,
וקנו לי דירה ומכונית.
כל זה לא הפך אותי למאושר. הרגשתי שמשהו חסר, או יותר נכון,
שמישהי חסרה.
נסעתי לבית הורייך. אמך, אסתי, שבעבר הייתה דוגמנית על, נראתה
עכשיו זקנה מקומטת ומודאגת. שמשון, אביך, שתמיד כל כך הערכתי
על העוצמה הפנימית שקרנה ממנו, נראה חלש ומדולדל.
"היא לא רוצה מבקרים", אמרה אסתי בקול רועד, "אפילו לנו היא לא
מסכימה לבוא."
"לי היא תסכים, אני מבטיח", התעקשתי.
אסתי הנידה בראשה, ועשתה מבט של מישהי שיודעת הכל ומסבירה את
החומר לתלמיד מפגר: "אם לנו היא לא מרשה לבוא, איך היא תרשה
לך?!" קראה במבטאה הייקי. "היא השתחררה מבית החולים לא מזמן."
"למה?" נבהלתי.
"היו לה הפרעות אכילה. בולמיה. היא לא רוצה לראות אף אחד."
"תנו לי לפחות את הכתובת, בבקשה", המשכתי להתחנן. בסוף הם
נכנעו ונתנו לי.
במכונית, לצלילי השיר "היא לא דומה", נסעתי אלייך, ומרוב
שהייתי שקוע במחשבות עברתי בטעות באדום.
הגעתי לבית דירות לא מפואר במיוחד. עליתי את המדרגות במהירות,
עד שהגעתי לקומה 4, כולי מתנשף.
על הדלת היה כתוב: "משפחת רבינוביץ'." לרגע נבהלתי שהתחתנת
ושינית את שם המשפחה, אבל ידעתי שזה לא הגיוני. הפעמון לא עבד,
אז דפקתי בדלת.
גבר פתח לי, לבוש בבוקסר בלבד. הרגשתי איך האכזבה מחלחלת לתוכי
כמו זריקת הרדמה.
זכרתי את ההרגשה מבית החולים, את הטשטוש, והמילים שלא מצליחות
לצאת מהפה, ואז את התנומה שאליה אני נכנס בעל כורחי.
הוא רק הסתכל עליי באדישות והפטיר: "מה?"
"אני מחפש את... את רונה."
"היא לא רוצה מבקרים."
"תגיד לה שזה דני."
"לא משנה אם אתה דני, מצדה תהיה אליהו הנביא. היא לא רוצה
מבקרים!"
לפתע נשמעו צעדים קטנים ומהירים, ואז ראיתי אותך: בחורה רזה
מאוד, עם אישונים ענקיים ושיער קצוץ. בקושי זיהיתי אותך. נראית
כל כך הרוסה.
"איך הגעת לפה?" שאלת ביובש.
"ההורים שלך נתנו לי את הכתובת." שיחקתי בידיים.
"אוף... הם..." רטנת. "מתערבים בכל דבר." ואז הצגת בפניי את
צוק, החבר שלך.
ניסיתי להתרכז בפנייך, למצוא בהם את הנערה החייכנית בת ה-15
ששברה את לבם של כל הבנים בבית הספר, ובמיוחד את שלי.

אבל לא מצאתי.

ואז כל התקופה המבולבלת הזאת התחילה. הבנתי שצוק הוא נרקומן,
ואת 'רק' בולעת כדורים.
הופעת לעתים קרובות בדירה שלי, גועה בבכי: צוק השתגע, והיו לך
חבורות ענקיות על כל הגוף.
שאלתי אותך למה את לא רוצה שההורים יבואו לבקר, ואמרת שאת
מתביישת בדירה, בצוק, בסמים.
התחלתי לקחת כמוך, טריפים ו-LCD. פשוט רציתי להיות אתך, בעולם
ההזיות שלך.
שכבנו, התכרבלנו בסירחון אחד של השני, שיחקנו מונופול ומשחקי
אסוציאציות, או סתם עישנו בשקט.

ואז הוא קרא לך לחזור, אמר שהוא מצטער, ובין-רגע עזבת את עולם
החלומות שלנו.

לי לא היה דבר בחיים חוץ ממך. לא עבדתי או למדתי. מזמן עזבתי
את בצלאל. ההורים היו שולחים לי כסף בשביל להתקיים. כמעט לא
יצאתי מהבית. התחלתי להיראות כמוך: רזה, עם אישונים גדולים
ושיער קצוץ. נראינו ממש כמו תאומים.
גם את התקיימת רק מהכסף של ההורים שלך, וחייך סבבו סביב צוק.
ניסית לגמול אותו מהרואין וזה לא הצליח. בתקופות שעברת אליי
הוא היה דופק בדלת ב-3 בלילה וצורח שתחזרי.
תמיד נכנעת לו, למרות שהתחננתי אלייך שתישארי.

מצאתי לעצמי עיסוק חדש: לכתוב. עלינו, עלייך, עליי, על החיים
הדפוקים שלי. היה לי שולחן כתיבה ענק מעץ, שעליו הייתי כותב,
אוכל, דופק את הראש, ולפעמים אפילו ישן.
כתבתי עלייך פואמות שלמות, רובן היו בהשפעת כדורים. הייתה אחת
שכולה הייתה מורכבת ממשפט אחד: "הו רונה." שחזר על עצמו 10
פעמים. דווקא הפואמה הזאת נראתה הכי עמוקה בעיניי, ולפעמים
בכיתי כשקראתי אותה.

כבר חודש לא ראיתי אותך. בפעם האחרונה שבאת אמרת שאת חייבת
לגמול את צוק מהרואין, ומאז לא הופעת. הייתי שומע תקליטים של
פינק-פלויד וביטלס וחושב עלייך.
השיר: LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS היה האחד ששמעתי הכי
הרבה.
הייתי משוכנע שהוא נכתב עלייך, במיוחד כי החלטת פעם, כשהיית בת
16, ש"מהיום קוראים לך לוסי."
הג'וק הזה יצא לך די מהר מהראש, והגעת למסקנה שרונה זה שם יותר
יפה.
פעם היית רונה חצופה וקטנה,
עכשיו את לוסי הזויה והרוסה.
והיום, בזמן שכתבתי עלייך עוד פואמה, נשמעה דפיקה נוקשה על
הדלת. פתחתי אפילו בלי לבדוק מי זה. קיוויתי שזאת את, אבל
במקום הפנים העדינות שלך, הופיעו פנים גסות ושעירות.
"היא ברחה לי!" קרא צוק, "ברחה!!!" הוא תפס בצווארון חולצתי.
"לקחה אתה את כל החומר, חתיכת מניאקית." הוא דחף אותי והתחיל
לחפש אותה בדירה. "איפה את יא מכורה! איפה את!"
ואז פנה אליי: "מכורה בעצמה ורוצה לגמול אותי. לקחה לעצמה את
הכול! תגיד לי איפה היא!"
"באמת שאין לי מושג", אמרתי, ואז הוא החטיף לי אגרוף בפרצוף.
הוא הפיל אותי על הרצפה והתחיל לבעוט בי. "אתה עושה כל מה שהיא
אומרת לך, יא שפוט!" צעק. "בטח ביקשה ממך להגיד שאתה לא יודע
איפה היא."
"לא ראיתי אותה כבר חודש", ייללתי.
צוק הרים אותי והטיח אותי בקיר. הוא הושיב אותי על כיסא העבודה
שלי ודפק את הראש שלי בשולחן שוב ושוב. "איפה היא!!!" הוא צרח
והתחיל לזרוק עליי כל מיני חפצים, כמו כיסאות.
באיזשהו שלב הוא הלך, והשאיר אותי מרוח על השולחן עם אף שבור
וגוף חבול ומדמם.

עכשיו אני יושב, מסתכל על רונה בספר המחזור.
רונה, לוליטה שהייתה הילת ימיי.
רונה, הילדה שנישקתי לראשונה.
רונה, שנתנה לי לגעת בגופה אך לא בנשמתה.
רונה, שהלכה ממני, מותירה אותי בוער מאהבה.


אני שולח יד אל הטלפון, מחייג לאמבולנס, מבקש שיבואו.

בזמן שאני מובל על האלונקה, אני מסתכל על השמיים וחושב על מקום
ירוק, עמוס בעצי גויאבות, כמו ההוא שמתחתיו ישבו שני ילדים בני
12, אחת יפהפייה עם שיער ארוך, והשני ילדון צנום וממושקף,
והתנשקו נשיקה תמימה בצלו של עץ הגויאבה הגדול.