מהשוואה של שני טקסטים ניתן לגזור את תפיסת עולמו של עזמי
בשארה, המשכיל הערבי שנמלט מהארץ מתוך חשש לחקירה פלילית בגין
מסירת סודות לאויב בעת מלחמה. הקטע הראשון שייך ליצחק
גרינבוים, שהיה חבר הסיים הפולני (הפרלמנט) וייצג פלג רחב של
יהודי פולין (ורשה). בחלק השני שונו שמות הפועלים ושמות
המקומות, כך שלכאורה הושמו דבריו של גרינבוים בפיו של בשארה
להתאימם בהיגיון מעוות הגורם לישראלים רבים להצטמרר.

1. הקטע המקורי על יצחק גרינבוים:

לאחר השואה עלו שאלות רבות באשר להתנהגות יהודים תחת השלטון
הנאצי בשנים שלפני הכיבוש. שאלות אלה קשות, והן פוצעות את
הרקמה העדינה של חיינו במדינת ישראל. יש לזכור כי אנו מדברים
על ורשה - העיר היהודית הגדולה בעולם, שמספר יהודיה שווה למספר
היהודים בארץ ישראל באותה תקופה, ועל פולין, שמספר יהודיה 3.5
מיליון - פי עשרה ממספר יהודי ארץ ישראל, והם מהווים 10% מכלל
אוכלוסיית פולין.

מדוע לא צפו יהודים את השואה שבפתח? האם המדיניות של יהודי
פולין כלפי ממשלתם (האנטישמית) הייתה נבונה וסייעה לקיום
היהודי, או שהיא עודדה את האנטישמיות? האם רבנים שעודדו חיים
בחוץ לארץ אחראים בעקיפין לרצח המוני היהודים באירופה? האם
עשתה ההסתדרות הציונית כל שביכולתה כדי להעלות יהודים לארץ?
לפי איזה קנה מידה חולקו הסרטיפיקטים לעלייה? מה מקור הפילוג
בתוך הקהילה היהודית, והאם ניתן היה למונעו? מדוע גם על סף
המלחמה, בשנת 1936, כאשר האנטישמיות הגרמנית והפולנית הרימו
ראש, וחוקי נירנברג כבר היו בתוקף - ניגשו לבחירות הקהילה
בוורשה 44 מפלגות? מדוע לאחר בחירות אלה לא הצליחו יהודי פולין
ליצור קואליציה שתנהל את העיר, עד כי ראש עיריית ורשה מינה
קומיסר מטעמו שינהל את ענייני הקהילה היהודית? מדוע לאחר השמדת
90 אחוז מיהודי ורשה, כאשר הוחלט על מרד - גם אז היה המרד
במסגרות פוליטיות וללא איחוד כוחות?

כל אלה הן שאלות כואבות, שלא ניתן להתעלם מהן במסגרת דיון
מעמיק בגורל יהודי ורשה.

דתיים וחילוניים בין יהודי ורשה
יהודי פולין היו בעיקרם שומרי מצוות. תוצאות הבחירות לקהילת
ורשה יעידו על כך: בבחירות בשנת 1924 להנהלת הקהילה היהודית
בוורשה, זכו הרשימות הדתיות ברוב הקולות וברוב חברי המועצה.
הגוש הציוני זכה ב-34% מן הקולות. (גוטרמן, קהילת ורשה
199-200). בחישוב ארצי זכתה אגודת ישראל ב-35-40% מכלל הקולות.
(גוטרמן 206).

בבחירות לקהילת ורשה בשנת 1931 זכו אגודת ישראל והחוגים
הקרובים לה ברוב מוחלט במועצת הקהילה - ונציגה, מאזור, עמד
בראש הקהילה חמש שנים.

בבחירות בשנת 1936 התפצלו הכוחות בין שלושה גושים שווים
בגודלם: החרדים, הבונדיסטים והציונים. עם זאת, מספר שומרי
המצוות בוורשה היה גם אז כחמישים אחוז (גוטרמן, קהילת ורשה, ע'
370).

למרות כוחה הרב של היהדות הדתית בוורשה, העלייה לארץ הייתה
בשליטת החוגים הציוניים, גם הפעילות הפוליטית במישור הפולני
הלאומי נוהלה בידי הציונים.

יחסם של הדתיים והציוניים לממשלת פולין
האדם ששמו קשור יותר מכל בפעילות הפוליטית במישור הארצי הוא
יצחק גרינבוים. הוא עמד בראש התנועה הציונית שנים ארוכות, עד
לעלייתו לארץ בשנת 1933.

גרינבוים היה בעל אופי לוחם וכך מתאר אותו אברהם לוינסון
(תולדות יהודי ורשה 255):
בקיצוניות נועזת, ללא צל של פשרה, עמד גרינבוים בראש חבריו:
במערכה הכבדה בחזית הראשונה, מול הריאקציה הפולנית... מזימת
הממשלה הפולנית להחניק את הנציגות הפרלמנטרית של יהודי פולין
הניעה את יצחק גרינבוים ליצור במערכת הבחירות לסיים השני את
"בלוק המיעוטים הלאומיים", שהכניס לפרלמנט הפולני 54 נציגים
יהודים, בתוכם ציונים לזרמיהם השונים.


2. הקטע המקורי בשינויי שמות הגיבורים:

לאחר הנכבה של ערביי ישראל עלו שאלות רבות באשר להתנהגות ערבים
תחת השלטון הציוני, ובשנים שלפני הכיבוש. שאלות אלה קשות, והן
פוצעות את הרקמה העדינה של חיינו בפלסטין. יש לזכור כי אנו
מדברים על ירושלים - העיר הפלסטינית הגדולה בעולם, שמספר
תושביה שווה למספר הפלסטינים בעזה באותה תקופה, ועל ישראל,
שמספר יהודיה 6 מיליון ...

מדוע לא צפו פלסטינים את השואה השנייה שבפתח? האם המדיניות של
ערביי ישראל כלפי ממשלתם (הציונית) הייתה נבונה וסייעה לקיום
העצמאי, או שהיא עודדה את הציוניזם? האם שיח'ים וקאדים שעודדו
חיים בחוץ לארץ אחראים בעקיפין לרצח המוני הפלסטינים בישראל?
האם עשתה הוועדה להכוונה לאומית כל שביכולתה כדי להבטיח את
זכות השיבה? לפי איזה קנה מידה חולקו תעודות התושב? מה מקור
הפילוג בתוך הקהילה הפלסטינית, והאם ניתן היה למונעו? מדוע גם
על סף המלחמה, כאשר הציוניזם הישראלי והאמריקאי הרימו ראש,
וחוקי ש"ס כבר היו בתוקף - ניגשו לבחירות הפלסטינים ב- 44
מפלגות? מדוע לאחר בחירות אלה לא הצליחו ערביי ישראל ליצור
קואליציה שתנהל את המדינה, עד כי ראש הממשלה מינה קומיסר מטעמו
שינהל את ענייני ערביי ישראל? מדוע לאחר השמדת 90 אחוז מערביי
ישראל, כאשר הוחלט על מרד - גם אז היה המרד במסגרות פוליטיות
וללא איחוד כוחות?

כל אלה הן שאלות כואבות, שלא ניתן להתעלם מהן במסגרת דיון
מעמיק בגורל ערביי ישראל. הפלסטינים.

דתיים וחילוניים בין ערביי ישראל
ערביי ישראל היו בעיקרם שומרי מצוות. תוצאות הבחירות לוועדה
להכוונה לאומית יעידו על כך: בבחירות בשנת 2012 להנהלת הוועדה
זכו הרשימות הדתיות ברוב הקולות וברוב חברי המועצה. הגוש
הפלסטיני-ציוני זכה ב-34% מן הקולות. בחישוב ארצי זכה הפלג
הצפוני ב-35-40% מכלל הקולות.

בבחירות למועצת ההכוונה הלאומית בשנת 2013 זכו הפלג הצפוני
והחוגים הקרובים לו ברוב מוחלט במועצה.

בבחירות בשנת 2018 התפצלו הכוחות בין שלושה גושים שווים
בגודלם: התנועה האסלאמית, שומרי המקומות הקדושים והפלסטינים
החדשים. עם זאת, מספר המאמינים שומרי המצוות בישראל היה גם אז
כחמישים אחוז.

למרות כוחם הרב של המאמינים, ענייני זכות השיבה לארץ הופקדו
בידי פוליטיקאים מוסלמים לאומיים.
הפיצול הפוליטי של הפלסטינאים

יחסם של הדתיים והלאומיים לממשלת ישראל
האדם ששמו קשור יותר מכל בפעילות הפוליטית במישור הארצי הוא
עזמי בשארה הוא עמד בראש התנועה הלאומית שנים ארוכות, עד
לחזרתו מארץ המקלט.

בשארה היה בעל אופי לוחם וכך מתאר אותו חמדאן חמודי:

בקיצוניות נועזת, ללא צל של פשרה, עמד בשארה בראש חבריו:
במערכה הכבדה בחזית הראשונה, מול הריאקציה הישראלית... מזימת
הממשלה הציונית להחניק את הנציגות הפרלמנטרית של ערביי ישראל
הניעה את עזמי בשארה ליצור במערכת הבחירות לכנסת את "בלוק
המיעוטים הלאומיים", שהכניס לפרלמנט 54 נציגים פלסטינים. בתוכם
לאומנים לזרמיהם השונים.