היא ישבה על גג הבניין הגבוה, רגליה מתנדנדות באוויר. מבטה סרק
את בנייני העיר השכנים ואת האנשים המעטים שנגלו מדי פעם תחת
אור הפנס. בעודה יושבת כך, בין שמיים וארץ, היא התמכרה לתחושה
המשכרת שיש בידיה לשחרר עצמה מכל מגבלות העולם הזה, מכל הכאב
והצער שמציפים את לבה בכל פעם מחדש ומכל היגון שקורע את נשמתה.
ברגע אחד, בדחיפה קלה, היא יכולה להשתחרר מהחיים חסרי התועלת
ומקיומה חסר המשמעות. היא עצמה את עיניה, לקחה נשימה עמוקה
ודמיינה את עצמה קופצת. פורשת את ידיה כמו כנפיים  וצונחת למטה
באיטיות אינסופית. היא חשה את ההקלה בידיעה שעוד רגע הכל
יסתיים והיא לא תצטרך להתמודד עוד, להלחם עוד. הכל ייגמר ולא
יהיה יותר. היא פקחה את עיניה והביטה בשמיים מעל. כל מה שנגלה
אליה היה מסך שחור של דממה. היא קמה בשלווה ונעמדה על רגליה.
לרגע עמדה נטועה במקומה, מבטה חולף בין השמיים המבטחים לארץ
המאכזבת. בתחושת ביטחון היא הפנתה את גבה אל הרחוב וצעדה לעבר
המדרגות.