אסנת אינציגר-אלון / כשתיסע |
ללכת ממני, לנסוע
אל מרחב התקוות
המתממשות.
רק אל תשכח את
תרמילך הגדוש בנשיקותיי
המיואשות,
כמו הכריכים שאימא
נתנה בילדותי,
ועכשיו כמו כל אותן
חולצות טריקו שלנו
שהיו מיוזעות
בדעיכת יום מתבגר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|