החדר הקטן והריק החל להסתחרר סביבה בפתאומיות ורגליה קרסו.
גופה צנח אל המיטה ברפיון איברים, כמו בלון שחור נפער בו. ראשה
נפל על המזרן, ידיה שמוטות בחוסר חיים לצדי גופה, עיניה
מעורפלות ומבטן לא ממוקד, עמומות ומטושטשות מדמעות שיבשו ואינן
עוד. היא לא חשה בדבר. הכאב, בן לווייתה התמידי, עזב אותה
לרגע. אותו כאב שהיה מתפתל בבטן ללא מנוח, כמו נחש ארסי. הכאב
שחנק את הגרון, ששבר את הגוף והחריב את הנשמה. כעת, לרגע קט,
הוא נעלם והיא נותרה לבדה. עיניה פקוחות אך אינן רואות דבר,
נאבקת בסחרחורת ובתחושת הבחילה ששבה ומציפה אותה מדי דקות
מעטות. לא נותר לה דבר לייחל לו. אין לה צורך בכלום. היא רק
ממתינה. היא מרגישה את הצער והיגון נוטשים אותה, זורמים ממנה
החוצה דרך דמה הניגר מידיה ונשפך לרצפה, מכתים את הסכין שנשמט
מבין אצבעותיה.