[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יותר מדי פרטים, נאמר לי. הפעם בנימה קצת שונה...
טרם אובחנתי כ'בורדר-ליין', אולם אני מסיקה מהיכולת שלי
להשתנות ללא הרף מן הקצה אל הקצה שאישיות מגובשת זה לא אני.
פעם הייתי בן אדם של 'לא' (סקס, סמים, סיגריות ושאר דברים).
כש"התבגרתי" החלטתי שאני אדם של 'כן' (והרי דוגמה לחיובי
שלילי...). היום זה רק אולי. לפני שבועיים-שלושה הייתי במסלול
מבטיח להצלחה; קריירה, משפחה, ילדים. המסלול הסטנדרטי על כנפי
הבינוניות לחיי שגרה שבהם שיא הסערה זה ארוחת שישי ב"בראסרי"
(או במק'דונלדס, אם הדברים יעלו פחות יפה) ופעם-פעמיים בשנה
ביקור בפריז או לונדון או משהו כזה. המון השתנה. הכול השתנה.
אף אחד עוד לא מבין או אפילו יודע. מעניין איך האנשים הקרובים
ביותר מפספסים את התמונה. כנראה שיש אמת בכך שמקרוב רואים רק
את הפרטים, ולא את המכלול.
כך או כך, להתיימר לבוהמה זה עדיין מוגזם. כתיבה צולעת ויכולות
לסגפנות חומרית עדיין לא הופכות אדם, ודאי לא כשהמדובר הוא
בנקבה, לטולוז לוטרק (אולי מעבר לתל-אביב, שמשום מה הצליחה בין
כל ה'מטרופוליניאליות' הזו לרכז את חיי הבוהמה של ישראל בשנים
האחרונות, יסייע לי בכיוון זה). בכל זאת, יש אירועים, במיוחד
כאלה שמתרחשים בתוכנו, שמהם לא ניתן להתעלם. כל החיים האלה
נורא מבלבלים. אין לי כוונה ליצור טון אובדני אבל לא כל-כך
ברורה לי המשמעות שמאחורי כל "הסבל האנושי הרגיל", אם לצטט את
פרויד, או הסיבה לספוג אותו. אני חלילה לא מנסה לטעון כי הכאב,
ההרהורים והערעורים שאני חשה דומים לאותו הסבל שאליו ניסה אבי
הפסיכואנליזה להביא את מטופליו (בעצם מטופלותיו בעיקר)
הנוירוטיים. אבל בעוד ברקע מתנגן קולם הנעים של נפתלי אלטר
ובתו ששרים על ה"דרך היפה", אני נאלצת לעצור לשאול את עצמי
(בהיעדרם) "איפה?"
למה עיניי חשופות רק לכל החושך הקודר הזה שסוכך על החיים?



את השנתיים האחרונות העברתי בין קהות חושים מוחלטת ובין תחושת
כאב בלתי נסבל, שכל ניסיון לתארו לא רק שיעלה בתוהו, אלא גם
יימצא, בעיניי, בהכרח, מגוחך. גדולים ממני כבר התייחסו לפער
שבין הרגש לבין השפה; אין סיבה לחזור עליהם (מה גם ששיחקתי עם
הרעיון הזה לפחות בשני שירים פרי עטי המדממת).
בשנה האחרונה אפילו הפנמתי, סוף-סוף, שהאהבה היא בלתי אפשרית
ושהסיכוי שאתקל בה דומה לסיכוי שאזכה בלוטו. היות שמעולם אף לא
קניתי כרטיס, החלטתי לוותר על הרעיון הרומנטי שבו אהבת חיי
שוכב לידי לילה אחר לילה במיטה ואנו לא מספיקים לישון מרוב
עניין ותשוקה. טעיתי. נפגשנו.
נשמע מבטיח - שוב טעות. 40 שנה מפרידות בינינו (אבל לאהבה הרי
אין גיל). תמיד הנחתי שהרציונאליות מעוררת החלחלה שלי תנצח כל
רגש מעוות שיעלה בדרך. תוך כדי האמירה הזו אני חייבת להעלות
סימני שאלה כבדים בהיזכרי כי חיי מתרחשים בשארית הזמן שבו
אינני כותבת מכתבי התאבדות (לסרק, אפילו לא ניסיתי... פאתטי
משהו), או עוסקת בהרס עצמי בדרכים שונות ומגוונות.
נראה שמנגנוני ההגנה האלה מסתירים מאתנו הרבה דיסוננסים ופערים
אחרים. מוטב כך.
אני חושבת שזו הפעם הרביעית, בערך, שהמגננות שלי כלפיי הוריי
מונעות ממני לבצע "חטאים", כביכול, כלפי עצמי. אולי בגלל זה
אבידן דיבר על ה"חאנטאריש" הקיים בבית ההורים...
בכל מקרה, האהבה הנ"ל, שהצעיר מבין ארבעת ילדיו מבוגר ממני
בשמונה שנים, אף על פי שהיא בעלת מצלול של טרגדיה יוונית, או
לפחות של גרסת חיקוי זולה לנאבוקוב, היא הדבר החזק והאמיתי
ביותר שקרה לי. אם רק הייתי מצליחה להסיח את דעתי מההטפות
שיבואו במקרה שאתפס. אילו יכולתי לא להתעסק בהסתרה וכיסוי,
הייתי עשויה לדעת מהו אושר, לפחות לשעה או שעתיים, אבל הדמיון
שלי אינו מפותח דיו בכדי להעלות את הסיטואציה שבה לא אתנצל על
מעשיי. אפילו לא במקרה זה. למזלי זכיתי להתאמן היטב על
יכולותיי לשקר לכל המכירים אותי וגם לאלו שלא 'בשם המדינה'
בשנתיים שלי. למען האמת אציין כי נראה שיכולות השקר שלי הן
מולדות, ואסתכן בשחצנות ואעיד על עצמי שהן גם מעולות.
מניפולציות שלא היו מבישות גם את הכלבה הכי גדולה ממלרוז
פלייס, שלצערי (או שלא) זכרוני כושל בניסיון לנקוט בשמה.



חוץ מלזיין את השכל, אני גם סטודנטית. כנראה צפוי, בטוח שלא
מפתיע או מרגש. סטודנטית לפסיכולוגיה. מעניין דווקא. מעניין אם
אני המטופלת היחידה במדינת ישראל שנזרקה מארבעה
פסיכולוגים/פסיכיאטרים שונים בעקבות תחושות תסכול למיניהן
שה"טיפול" בי גרם להם. תחילה הובכתי מאוד לשוב הביתה ולספר
להוריי שלא אוכל לחזור למטפל X או Y, כי נשבר לו מלראות אותי.
היום, לעומת זאת, אני מרגישה שניצחתי את הפסיכולוגיה ומעידה,
בלב שלם, כי אין בעיסוק זה דבר וחצי דבר. כמובן שהסתירה בפסקה
האחרונה מיד קופצת לעיניים. למה אני לומדת פסיכולוגיה? למה
באמת? שכחתי את הסיבה לכך. אה, אולי זה קשור ל"חיוניות התואר",
או לצורך המעשי שעל-פיו על מנת לטפל, עליי לעבור הכשרה מקצועית
ארוכה ומייגעת שתוכיח לי ולעולם שזהו אכן העיסוק הראוי עבורי,
או לשם הדיוק, שאני ראויה עבורו. לאכזבתי הרבה, העולם ניצח.
שלושה סמסטרים החזקתי. ממוצע שואף ל-100 וזה די מכובד. בסמסטר
הרביעי הבנתי שאיני יכולה להתכחש עוד לערימות הבולשיט
התיאורטי, שעל-אף ניסוחו המרשים (לעתים), כל קשר בין תוכנו
ובין המציאות האינדיבידואלית של מישהו בכלל הוא מקרי.
לפרוש עוד לא הספקתי. אבל אם לשפוט על-פי יכולותיי לאכזב את
סביבתי בעבר, כנראה שגם לא אפרוש. מילא. עוד שנה פחות שנה. אין
ספק כי יש בחיים הסטודנטיאלים, במיוחד אלה שבהם אני ברוב הזמן
מעמידה פנים שאני לומדת ומתחמקת בכך מן העולם, איזושהי גחמה,
נחמה, נוחות, נוחיות, אנוכיות... בועה.



היתרון בכל המודרניות המחורבנת הזו, ועוד אנמק את השימוש
במילים הבוטות, הוא שאדם כמוני, בעל נימוס פאתטי כמעט, יכול
לפרוק את שאריות הכעס, הבושה והגאווה על מקלדת מסכנה בשעות
מפוקפקות, ולמרות כל זאת לשמור על חזות מנומסת, עדינה ומשתלבת,
מעין מצטיינת דיקן עם גנים שכל אמא שואפת שבנה יפגוש למטרת
נכדים (מה שדי מצחיק, כי אני מעדיפה דווקא את הסבא המיועד).
ולהלן הנימוק המובטח בדבר הצורך בגינוי העולם המודרני/מערבי
(או פוסט-מודרני, אם לדייק ולא להזניח את הפסימיות שלא איחרה
בהגעתה לאחר המודרנה); להבדיל מאריסטו שסבר ש"כוח הדיבור" הוא
שמבדיל את האדם משאר החיות, ובניגוד גמור ל"תבוניות" שאליה
התייחסו קאנט ואחרים, עליי לציין כי עבורי ייחודו של האדם
(המערבי) טמון דווקא ביכולתו הנדירה להרוס. ולא להרוס רק את
עצמו ואת סביבתו שלו (ניחא), אלא גם את שאר הכדור המזורגג הזה.
החברה שלנו אינה מסתפקת בריקבון הפנימי, המופיע בצורת
דיכאונות, חרדות, נוירוטיות, הפרעות אכילה וכו' אלא אף מבקשת
להפיל אחריה גם את שאר החברות על-ידי הרס סביבתי, ניצול חברתי
והשמדה. השמדה.



סביר להניח שספורים הם האנשים, אם בכלל, שיטרחו לקרוא את
מילותיי הנגועות במנת יתר של קפאין, ניקוטין וריטלין (לפחות
זכיתי ל-ADD שיאשר לי שחוסר השתלבותי בסביבה הוא גם כתוצאה של
דפיציט דופאמיני ולא כתוצאה בלעדית של השילוב הקטלני והנפוץ
למדי של נרקסיזם, סנוביזם, התנשאות וחוסר ביטחון עצמי נלעג)
וסביר להניח שבעוד כמה שעות אתכחש לשני העמודים החבולים הללו.
אך, בינתיים, אסיים באומרי כי רק השאיפה הנצחית לחופש מצדיקה
את הבדידות, הסבל, הכאב. מצדיקה את הקיום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק רציתי
שתדעו:
כשיש חושך אין
אור!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/07 10:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר גנבולי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה