שוב, הרבה לפני שהתחיל, הרבה לפני שהספקתי להנות מהעשן הזה של
הפרחח הזה עם העיניים החומות בהירות שלו ועם הדיבור הכבד
המפחיד הזה שלו ועם התנועות המוזרות והתגובות המהירות וכל מה
שכבר קרה, וכל מה שעוד לא הספיק לקרות.
עכשיו העת לסכם, לוותר על כל תשוקה כמוסה או מחשבה נסתרת,
שנתיים וחצי ששכחתי כמה זה כואב ועכשיו זה מכה בי חזק יותר מאי
פעם. שלוש שעות שהפכו נצח ומבט אחד שיכל להכיל את כל הפשטות
המופלאה הזאת שיש בין שני אנשים שונים כל-כך אבל גם יותר מדי
קרובים, אי אפשר לקרוא לזה אפילו בשם.
אני לא רוצה להיות פה
אני זזה הצידה.
|
