הייתה לי כורסה.
בד אהבים אדום אותה כיסה
מטרתה הייתה לארח,
אולי יותר.

היה יושב בה אדם
מדי פעם לפעם
עם זיקה מסוימת לגביי.
לי לא הייתה הבחנה
אך כורסה מבינה
מי יושב בה -
יהרוס או יחיה את חיי.

למשחק המקדים,
עניינים, אהבים,
הייתה זמינה,
אך בשבילם, לא יותר מתחנה.
המדובר מתיישב, מתמקם
נשאר משלב החיזור
עד הסיגריה שאחרי
ושם זה הסתיים.

על הכורסה
רגעים של סערה
רגעים של רכות,
היו חולפים כהרף עין
עם מעט מאוד משמעות.

פרצופים שונים
כל סוגי הישבנים.
אחד גבוה, רומנטיקן
אחד מצחיק, טיפה שמנמן
ועוד אחרים, בקושי מוכרים.
בזבוז את שמם להזכיר
כולם מקומיים, משעממים
כל אחד מחור אחר בעיר.

"בכיף גדול אותם עליי הושיבי",
כך הכורסה הייתה אומרת,
"אני פה רק אובייקט פאסיבי"
ולא מבקרת.

יום מן הימים, נכנס ברנש
אל הכורסה מיד ניגש
התיישב, חלץ רגליים
כמו בכל אותם מקרים.

בינתיים.

אך עם הזמן החל להתברר,
כי זה לא כמו כל מקרה אחר.
על הכורסה, לראשונה מאז עולם
משהו אמתי פתאום זרם, נושק אל המושלם.

אז ידעתי, כי רומן אמת ברגע זה ניטע
הגיע סוף לכורסה
הגיע זמן המיטה.

"זהו הבחור", לחשה הכורסה
"קחי זאת יותר מסתם עצה,
של כורסת אהבים שלא מעט עברה,
תפקידי תם. תקופתי הגיעה לקצה".

הפעם,
יודעת אני כי יישאר.
ואת, יקירתי,
מהיום הופכת לרהיט חצר.
כורסת קפה. לא יותר.