חלמתי אותי באותו מרתף חשוך של לפנות בוקר, כשהכריות מסודרות
בראש המיטה שלי, כאילו צמחו מהמיטה החורקת ולבשו על עצמם בגדי
חג פרחוניים, בהירים, כבר לא לבד. חלמתי אותי מחובקת, ולא
בזרועות השמיכה הכבדה, ולא מזרועות המיזרון, שעטה גם הוא בד
כותנה ורדרד. חלמתי את המיטה שלי לבושה ברישול, שהקירות כבר לא
מסתירים עצמם באלילי רוק, שכבר אפשר לספור את הכתמים בפינות.

חלמתי שאתה כאן אתי ואתה כבר לא מרגיש רע לשתוק, אתה כבר לא
מדבר רק בשביל שלא תהיה דממה מביכה, אנחנו כאן יחד שותקים
ומביטים אחד לשני באישונים, עושים דברים שאף פעם לא עשינו יחד.
הרצפה הקרה מושכת אליה חרקים קטנים, קורי עכביש ואבק, מבקשת
מהם להישאר, מפני שאני כבר לא מספיקה לה, אני משעממת ומשועממת
וטבעתי בשעמום של עצמי עד קץ ימים עכורים, עד סוף שאיפות
אסורות. גם אני מושכת אליי חרקים, הם באים לסירוגין, אבל אני
נוהגת לעשות ספונג'ה לעצמי. אין לי כוח לעשות גם לרצפה.

אתה יוצא מלוכלך כאילו עבדת בבוץ, כאילו התפלשת באדמה, אתה
מאושר. מתחת למיטה שוכבים לך שלדים רקובים ומעל למיטה שלדים
עוד יותר רקובים, אתה מאושר. אלוהים אדירים, אתה רוצה למות
והעיניים שלך ריקות ויש לך זיפים של הזנחה, אתה מאושר. כשהלילה
יורד ואתה, עם הנדודים שלך, מניח ידיים על מקלדת מתועבת, אתה
מאושר.