אני זוכר שירד גשם. אני זוכר שהיה קריר, אבל לא מקפיא.  אני
זוכר במיוחד את הגשם כי הייתי בדרך הביתה , ברגל, מתחנת
האוטובוס שבקינג ג'ורג'. ואני זוכר שכל הנסיעה מהאוניברסיטה
הביתה ישבתי נגד כיוון הנסיעה עם המצח נשען על זכוכית החלון
הקרה, וראיתי אנשים רצים ברחוב מנסים להסתתר מהגשם שבא מלמעלה,
ומהגשם שבא מהכביש כשהמכוניות עוברות על השלוליות העמוקות
במהירות. הנה אישה מבוגרת, בטח כבת 65, מדלגת עם מטריה ביד
ימין שבכלל לא מכסה את גופה כי היא מרוכזת בדילוגים מעל
השלוליות וההתחמקות מהמכוניות המשפריצות עד כדי שהיא לא זוכרת
לשים את המטריה מעל הראש. והנה ילד שחוזר הביתה מביה"ס ולגופו
מעיל גשם מניילון עם כובע, אבל הוא במקום מטריה מחזיק מתחת ליד
כדורגל איתו קיווה לשחק הבוקר בהפסקת 10 שהיא בת חצי שעה ולכן
הארוכה ביותר ביום הלימודים. אבל אני מה איכפת לי. נעים לי
באוטובוס, אני אוהב את מגע הזכוכית הקר על המצח שלי בשילוב עם
חום הגוף הגבוה יחסית בתוך המעיל שלי, יש לי מאיר אריאל באוזן,
ההופעה האחרונה ב"בארבי", אז הכול טוב. ואני זוכר גם שבזמן
שאנחנו נוסעים בגשם התנגן לו בדיוק השיר "היכנסי כבר לאוטו
וניסע", שבו זוג אוהבים עומדים ורבים בגשם, והגבר מתחנן מהאישה
שתיכנס כבר לאוטו כדי שיוכלו לדבר על הכול בבית, אבל היא לא
מסכימה. ואחרי זה מגיע כמובן הנאום המוכר של מאיר מאותה
ההופעה, והוא שואל את הקהל מה הם רוצים שיקרה עכשיו בסיפור
מהשיר. האם שהגבר ייסע הביתה וישאיר אותה שם, האם שייתן לאישה
את האוטו שתיסע הביתה ותשאיר אותו שם, האם שניהם נכנסים לאוטו
ונוסעים, או האם שניהם יישארו לעמוד בגשם עד שהזמן יעשה את שלו
והבעיה תיפתר. ופתאום חשבתי מה אני הולך לעשות כשאני ארד
מהאוטובוס. איך אעשה את הדרך מהתחנה בקינג ג'ורג', מול הסנטר,
במעלה בוגרשוב עד הפינה עם טשרניחובסקי שם אני גר עם שני
שותפים בדירה סטודנטיאלית להפליא. לא שהמרחק גדול, בסה"כ מדובר
בשניים וחצי בלוקים, אבל עדיין גשם. ומאחר והדירה היא כאמור
סטודנטיאלית, מים חמים כנראה לא יהיו מצרך זמין כרגע. אז לא
חבל? איך אמא אומרת, אני אתפוס צינון. הגעתי למסקנה שאני פשוט
צריך לרוץ מהר ומידי פעם לעצור מתחת לסככות של בעלי העסק
הפזורים בשני צידי הדרך במסלול שלי הביתה.

האוטובוס מאט את נסיעתו, ואני שם לב בזוית עין ימין לקומפלקס
הקניות הגדול, "הסנטר", עולה מתוך הרחוב. מוזר, אפילו שאני גר
ממש קרוב למקום הזה עכשיו, אני מגיע אליו פחות מאשר כשהייתי
ילד. האוטובוס בעצירה מוחלטת, ומול הדלת האחורית כבר עומדים
כעשרה אנשים, מנסים לתפוס את מקומם בתור הגדול של היורדים
מהאוטובוס, כאילו זה קו זינוק של מרוץ כזה או אחר. לאן הם כולם
רצים? אני מצטרף לתור, עומד אחרון, ומרגיש את הלחץ באוויר,
הלחץ לצאת מהאוטובוס מהר ככל שניתן. לחץ שנובע אולי מפחד לא
מוסבר של אנשים מסגירת הדלת טרם עת, כאילו זאת דלת אוטומטית
שנסגרת כעבור זמן מסוים, ולא דלת שנשלטת על ידי הנהג. אני חושב
שאת מד הלחץ אפשר לראות עולה ביחס ישר לגיל הנוסע. ככל שאתה
מזדקן אתה נלחץ יותר, ובגלל זה רואים הרבה פעמים אנשים מבוגרים
שמודיעים לנהג "רגע! נהג, רגע! לא לסגור הדלת!" כבר 100 מטר
לפני שהגיעו בכלל לתחנה. על כל מקרה, יצאתי אחרון, בביטחון
גמור שהדלת לא תיסגר עליי ואני לא אהיה כלוא בפנים לנצח.
תוכנית הריצה כבר הייתה לי בראש, אז פעלתי לפיה בלי לחשוב.
ריצה קלה בשביל לחצות את הכביש לתוך בוגרשוב, היצמדות לבתים עד
סוף הבלוק, עמידה מתחת לסככה. נשימה של כמה שניות, ריצה מחודשת
בלוק נוסף, והנה אני כבר ממש קרוב לפינה. לא חסר לי הרבה,
וכמעט לא התרטבתי. זה הישג מרשים בעיני וכמעט שיוצא לי חצי
חיוך לחגוג את ההישג. טוב, בסה"כ עוד 10 שניות של ריצה ואני
מגיע הביתה, יבש ומאושר. רק למצוא את הרגע המתאים, רק למצוא את
הרגע המתאים. עוד לא, הגשם מעט חזק מידי, ויש אנשים במסלול
הריצה שלי. אני לא רוצה להתעכב בגלל עוברי אורח מבולבלים שלא
תכננו מסלול מסודר כמוני. עוד לא, עוד רגע, ממש בקרוב... ו...
עכשיו! בום. אוי לא. אני על הרצפה, הרטובה. הבגדים שלי נרטבו.
כל התכנית ירדה לטמיון.

הסתכלתי סביבי וראיתי שלידי שוכב בחור, בגילי פחות או יותר, עם
אותה הבעת פנים מאוכזבת כמוני.
"מצטער, אחי." אמר לי. "נראה לי ששנינו תכננו לרוץ באותה שנייה
לאותו כיוון, אז איכשהו הסתבכנו ברגליים ונפלנו. מצטער..."
"לא, אין על מה. אני משער שלא ממש הסתכלתי מסביב לפני שרצתי."
לא ממש הרגשתי אשם, אבל הרגשתי צורך לא לגרום לו הרגשה לא
נעימה, אז שלפתי את מסיכת הנחמד שאני שומר בפנים לרגעים כאלה
ממש. שנינו התחלנו להתרומם במקביל, מסתכלים על הנזק הנראה לעין
בבגדים. שום דבר שכביסה לא תסדר. לו רק הייתה לי מכונת כביסה
בדירה. נו, בשביל מה יש הורים?
"אז מה עושים?" שאל הבחור הזר עם מבט מובך.
"לא יודע, אחי. איפה אתה גר? קרוב?"
"כן, לא רחוק. שלושה בלוקים פה למעלה, ליד הפינה של פינסקר,
בבוגרשוב 66 קומה 6."
"שמע, אנחנו יכולים לרוץ הביתה, יותר רטובים מאיך שאנחנו עכשיו
אנחנו לא נהיה."
"אל תדבר על מה שאתה לא יכול להיות. הכול יכול להיות. לפעמים
קורים לך דברים שאתה לא היית מאמין שקורים אם למשל השכן היה
מספר לך שזה קרה לו. אתה יודע, כמו הסיפור הזה למשל על התאומות
הסיאמיות שמחוברות באזור הבטן, ויש להן שתי רגליים ושתי ידיים,
אבל פעמיים ראש ופעמיים חזה, והכי חשוב, פעמיים מוח."
"די, זה סיפור אמיתי?!"
"אתה רואה? אם אלה היו האחיות שלך, או האחות שלך, אני לא יודע
איך בדיוק להתייחס למוטציה הזאת, אז היית מאמין. ולא היית מבין
איך לא מאמינים לך. אבל כשאני מספר לך על משהו מרוחק, פתאום זה
נראה קצת מוזר. והסיבה היחידה שזה מוזר היא שזה לא בעולם
המושגים שלך. אם היית חי בעיר שלחצי מהאוכלוסייה שלה היה זנב
אז היה נראה לך הכי טבעי בעולם שלחצי מהאנשים בעולם יש זנב."
"מעניין. לא חשבתי על הדברים בצורה כזאת. אבל תגיד... אה...
אה... איך אמרת שקוראים לך?"
"עוד לא אמרתי. אבל עכשיו אני אגיד פעם ראשונה. ההורים שלי
נתנו לי את השם לוקי."
"וואלה. לא שם נפוץ במיוחד, לפחות לא בישראל... אני שמיר."
"בוא נגיד שגם זה לא שם מי יודע כמה, הא? אבל עזוב, השם שלנו
זה לא כל מי שאנחנו, לא ככה? השם שלנו זה הנציגות של ההורים
שלנו בתוכנו. המשך הקיום שלהם לנצח בתוך הבן שלהם, מלבד דם
וגנטיקה כמובן. השם הוא הביטוי הלא פיזי החזק ביותר של ההורים
שלנו בנו."
"כן, הסתכלות מעניינת על מושג ההורות, והבעלות שלהם על הילד.
ואם כבר אנחנו בזה, אז יש עוד ביטוי מאוד חשוב בתוכך שקשור
להורים שלך. לפי דבר לכאורה קטן, שהוא מתי ההורים שלך מחליטים
ללדת אותך, החיים שלך משתנים מקצה לקצה."
"מה זאת אומרת?"
"קח אותי לדוגמא. אני, ההורים שלי החליטו ללדת אותי יחסית
מאוחר במערכת היחסים שלהם. בוא נאמר שאם הם היו עושים את זה
'נורמאלי', נניח עשר שנים מוקדם יותר, כשהם היו באמצע שנות
העשרים שלהם, אז הייתי מתבגר בעשור שונה לחלוטין, וזה משפיע על
הכול."
"מה זה אומר משפיע על הכול? ברור שיש יתרונות וחסרונות בזמנים
שונים, אבל תיאחז במשהו קונקרטי. מה פספסת שעבורו היית מוכן
לגדול עשור מוקדם יותר?"
"דוגמא הכי פשוטה. אם הייתי נולד עשור מוקדם יותר, עוד הייתי
יכול לתפוס הופעה של מאיר אריאל. הופעה אמיתית, לא כמו הופעות
ההוקרה המסחריות שעושים לזכרו כל שנה בקיבוץ. הופעה אמיתית.
הוא והלהקה שלו, חי, על הבמה, ואני בקהל."
"זהו, זה מה שהיה מחזיר אותך לשם? ומה לגבי כל היתרונות שקיבלת
בעשור הזה? האינטרנט, הקידמה, הטלוויזיה האיכותית?"
"עזוב, לוקי, זה שטויות כול הדברים האלה. איך ילדים הסתדרו בלי
כל הטכנולוגיות לפני זה? הם יצאו לשחק בגינה, שזה משהו שאנחנו
לא עושים היום. אבל עזוב, אני עכשיו הייתי נותן הכול בשביל
ללכת לראות הופעה אמיתית כזאת של מאיר. באמת, זה אין דברים
כאלה. מתי ראית אמן כמוהו בישראל? זה פעם בחיים דברים כאלה,
וחבל שאני לא אראה את זה אף פעם. רק את זה תן לי, ואני מוכל
להישאר בעשור שלי."
"כן, שמיר? אתה רציני?"
"ברור!"
"כי אתה יודע איך זה. כשאנשים מדברים על דברים כאלה ברמה
ההיפותטית אז הכול הם מוכנים לעשות. כמו השאלות האלה שאתה שואל
כשאתה מסטול 'מה היית עושה בשביל מיליון דולר?'. אבל זה לא
משהו שטחי כמו כסף, זה הופעה. משהו בשביל הנשמה. בוא תחשוב
כאילו מחר אתה הולך להופעה של מאיר אריאל ב"בארבי". מה היית
נותן בשביל זה? אבל באמת נותן..."
"שאלה מעניינת, אני אוהב את הכיוון. אני הולך איתך, אני חושב
על משהו שבאמת הייתי מוכן לתת. מה הייתי מוכן לתת? מה אני לא
צריך, ואני יכול להסתדר בלעדיו, אבל הוא גם באותה מידה מחיר
מספק בשביל מה שאני מקבל? לא יודע, בוא נגיד הזרת שלי?"
"כן? אתה מוכן עכשיו לחתוך את הזרת, לחיות בלעדיה לנצח, בשביל
הופעה אחת מלאה של מאיר?"
"כן, אבל בוא נחדד ונגיד שאני מוותר על הזרת של יד שמאל, ואני
רוצה שיובטח לי שזאת הופעה באמת באמת טובה. לא סתם הופעה רגילה
באמצע השבוע. משהו רציני, שמאיר נמצא במיטבו, עם כל הנאומים
הדרושים, וכל השירים הגדולים."
"טוב, נשמע כמו עסקה הוגנת. סגור."
"כן, סגור. וואלה."
"וואלה."
"קיצר, מר לוקי, נראה לי שהגיע הזמן לרוץ הבית, לא?"
"יש מצב שאתה צודק, מר שמיר. מוזר, לא חשבתי שאני אי פעם אקרא
למישהו מר שמיר, שהוא לא יצחק שמיר."
"תמיד יש פעם ראשונה. בהמשך לשיחתנו מקודם..."
"אוי, אין לך מושג כמה שאתה צודק, ידידי."
"טוב, לוקי, תודה על שיחה מעניינת בגשם. אני ארוץ לי הביתה אם
לא איכפת לך. נתראה בהופעה של מאיר?"
"אתה יכול להיות בטוח בזה."
נפרדנו לדרכנו בחיוכים הדדיים, ושנינו התחלנו לרוץ באותה
השנייה, איש איש לביתו. עליתי במדרגות, התקלחתי במים פושרים
לחלוטין, קראתי קצת, ג'וינט קטן לפני השינה, והראש נפל על
הכר.

חושך, מכונות עשן ממלאות את האולם, ואני מסתכל סביב. הרבה
מאוד אנשים עומדים בחדר חשוך, כולם מסתכלים לכיוון אחד, כאילו
שיש שם במה בקצה. נראה קצת מוכר. אני ממשיך לבחון, ואני מבין
שאני במועדון ה"בארבי". אני עומד בדיוק על המדרגה שמפרידה בין
שני המפלסים של רחבת המועדון, ומסביבי יש הרבה מאוד אנשים.
מעולם לא ראיתי את המקום כל כך מלא. ריח חשיש ממלא את האוויר
המעושן גם ככה, ופתאום נדלקים כל האורות על הבמה והקהל פוצח
בשאגה עזה, כאילו אנחנו בנווה שלום בהופעה של רוג'ר ווטרס. אחד
אחד עולים כל חברי הלהקה ונעמדים ליד הכלים שלהם. קלידים,
גיטרה, בס, תופים. ולבסוף, עולה לו לאיטו גם מאיר אריאל. הוא
ולא אחר. צמרמורת. הקהל שואג, מאיר משתחווה. הלהקה מתחילה לנגן
את "שיר כאב" והקהל לאט לאט נרגע. ביצוע מדהים. ואחריו "נרקומן
ציבור", "זרעי קיץ", "נשל הנחש", "ארול", והצמרמורות שלי רק
מתגברות. מידי פעם, בין השירים, מאיר פונה לקהל עם נאום כזה או
אחר, כולם נאומים כהלכה, כל מילה בסלע. הביצועים ממשיכים, והנה
אנחנו כבר עם "לא יכול להוריד ממך את העיניים", ו"טוק, טוק,
טוק". אני על סף דמעות. הופעת חלומותיי, מול העיניים. "עברנו
את פרעה", "לילה שקט". התענוג ממשיך. הקבל כמובן בטירוף, וגם
הלהקה. הביצועים לשירים גובלים בשלמות. הכול נכון, מדויק,
מוצלח. בלי טעויות. בעודי נהנה מהשירים ומלווה את מאיר בקול
חלוש, הסתכלתי לצדדים, לבחון את הקהל והאם הוא כולל הרבה ילדות
יפות, ופתאום בקצה, ממש ליד הדלת, אני רואה פרצוף מוכר. מצמצתי
בעיני כדי לראות טוב יותר בחושך, עד שהבנתי שאי אפשר לטעות,
ואכן מדובר בלא אחר מלוקי. רציתי להתקרב אליו, להגיד לו שלום,
ולחגוג איתו את היום הגדול הזה, אבל כמות האנשים לא אפשרה לי
לזוז. החלטתי שאני אשאר במקומי עד סוף ההופעה, איהנה ממנה,
ולקראת היציאה אתפוס אותו ונחליף איזו מילה או שתיים. ההופעה
ממשיכה ומתקדמת, וההדרן כבר על הבמה. אני מתרגש לגלות שהשיר
הסוגר של ההופעה הוא לא אחר מהאהוב עליי ברפרטואר "היכנסי כבר
לאוטו". ללא ספק הביצוע הטוב ביותר בהופעה, ואני חושב שזלגה לי
דמעה בעין ימין. ההופעה נגמרת, והקהל שואג ומוחא כפיים זמן
ארוך שנראה לי כמו נצח. הלהקה יורדת לאט מהבמה, ואחרון נשאר
מאיר, משתחווה, וגם הוא יורד אל מאחורי הקלעים. הלב עדיין דופק
אני מסתובב לעבר היציאה, ובאותו רגע נדלקו האורות באולם כל כך
חזק ובוהק, עד כדי שנאלצתי לסגור את עיניי.

השעון מצלצל, ואני שולח יד לעבר הסלולארי לראות מה השעה.
שמונה וחצי, ויש לי שיעור עוד שעה. אני צריך לקום, לשתות קפה,
להתאושש מהשינה, ויאללה לאוטובוס. התלבשתי במהירות ועברתי
לאמבטיה כדי לצחצח שיניים ולשטוף את הלילה מהפנים והשיער.
עברתי למטבח להכין לי קפה זריז, ולשבת עם עיתון הבוקר לראות מה
קרה בעולם. שמתי מים בקומקום, ופתאום ערן, אחד השותפים שלי
מגיע למטבח.
"בוקר טוב, ערן. רוצה קפה? בדיוק שמתי מים."
"כן, אחי, רעיון טוב. סוכר וחצי בבקשה."
"ברור, ברור."
הוצאתי שתי כוסות מהארון. בכוס הימנית שמתי כפית גדושה של קפה
וכפית שטוחה של סוכר חום. זה בשבילי. בכוס השמאלית שמתי כפית
גדושה של קפה וכפית וחצי גדושות של סוכר לבן. זה לערן. המים
רתחו, מזגתי לשנינו והשארתי כשליש בשביל חלב. הוצאתי את קרטון
החלב היחיד שהיה לנו במקרר, ומילאתי לשנינו עד הסוף. הבאתי את
שתי הכוסות לשולחן במטבח, עליו היו מפוזרים כל חלקי העיתון.
ערן כבר ישב ממולי.
"אחי," פניתי לערן. "אתה לא יודע איזה חלום הזוי היה לי בלילה.
חלמתי שאני בהופעה של מאיר אריאל ב'בארבי', וזאת הופעה ממש,
אבל ממש טובה. וזה הזוי בגלל שבדיוק אתמול..."
"אחי!" הוא קטע לי את הסיפור, "מה קרה לך לזרת?!"