תנשק אותי. תיגע בעור החשוף
תלטף ותביט עמוק עמוק
עמוק כזה שילבה בי אש.
תעביר זרמים של שקט
אלו רק דקירות סיכה שתופסות צורתה של צמרמורת.

בלילה,
תלווה אותי עד סף דלתי.
שארגיש מוגנת, שאבטח.
שאתן לך את כולי.
עוד קצת
עוד קצת.
תלחש לי מילים שישתקו לי את הידיים,
זה בעצם הקור,
והלב שלי מחסיר פעימות.
תבטיח הבטחות שלמחרת כבר לא תקיים,
שנינו נדע.
ושוב אני שבויה.
מחכה לך,
כמו מחכה לשלג בשלהי קיץ אילתי.
פשוט לא יקרה.

אני לא מבקשת הבטחות,
גם לא אהבה. רק הסבר פשוט
הרי יכולת לשכוח מקיומי עוד באותו הלילה.
וכמו קוץ שנכנס מתחת לעור,
לא מועיל, רק מכאיב יותר ויותר.
רק תצא.

ומה אני?
עוד אחת לאוסף
עוד ציון דרך מטושטש ולא ברור,
בעוד אחד ממסעות הכיבוש שלך.
כבשת ונטשת.

אני לא אחשוב עליך,
אבל אזכור.