[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר לוי
/
זכרונות של כלב

נולדתי אי שם בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, לאמא מסורה
שנתמכה בבעלת בית רגישה. החיים היו אז חממה אחת גדולה: ינקתי
מבקבוק והתכרבלתי על שמיכה חמה ועבה, לצדי אחיי ואחיותיי שחלקם
הספיקו כבר להצטרף אליי. למען האמת מהתקופה הזאת אני לא זוכר
הרבה חוץ מדיבורים שרק אחר כך הבנתי את משמעותם.
והמשמעות שלהם הייתה כואבת...
בוקר אחד שמעתי דיבור לא מוכר, בין בעלת הבית של אמא שלי ואיזו
אישה בעלת קול מוזר, עבה וצרוד, כזה שחותך את האוויר באכזריות.
והיה אתה עוד מישהו שניגש אליי ואל אחיי ואחיותיי והחל לגעת
בנו - לא הכי בעדינות. הוא הרים אותי ואחר כך עזב, זה כאב...
ואחרי זה את אחותי ובסוף את אחי שרץ להתכרבל תחת בטנה החמה של
אמי.
אחר כך הקולות נעלמו והשקט חזר אבל איכשהו הרגשתי שזה לא יהיה
אותו דבר. גם בעלת הבית של אמא שלי הרימה אותי (היא לא עשתה את
זה לפני כן) וחיבקה אותי כאילו משהו הולך לקרות.
ואכן משהו קרה - בערב. אותה אישה חזרה אספה אותי לחיקה והתחילה
ללכת. התחלתי לבכות. בעלת הבית של אמא שלי מלמלה משהו ואפילו
הרימה אותי עוד פעם, אבל היא החזירה אותי לאישה ההיא שלקחה
אותי ושמה אותי במקום מוזר - כי הוא היה צפוף והריח בו לא היה
מוכר והוא היה עם ריפוד רך ואפשר היה לראות ממנו דברים בחוץ.
הדבר הזה גם זז וזה עשה לי בחילה בגלל זה הקאתי על הריפוד הזה
שעליו הייתי.
ואז הגענו לאיזה מקום והאישה הזו שמה אותי על הרצפה. לא היה שם
את הריח המוכר ולכן התחלתי לבכות ולרעוד בלי שליטה. ואז הגיע
ההוא הקטן שהיה עם האישה בבוקר. והוא הרים מאחור וזה כאב נורא
ואחרי זה הוא הפיל אותי על הרצפה. ואז הוא נפל עליי והראש שלי
נחבט ברצפה. התחלתי לחפש את אמא ואת האחים והאחיות שלי, כי
חשבתי שגם הם הגיעו. וכשגיליתי שהם לא, אז חשבתי שהם יבואו
מחר.
וככה חיכיתי וחיכיתי בציפייה. אבל הם לא הגיעו והייתי עצוב
נורא. לא רציתי לאכול למרות שהריחות היו טובים ולמרות שסידרו
לי שמיכה עבה. אפילו יותר עבה מההיא שהייתה לי עם אמא.
האישה ההיא כל הזמן ניסתה ללטף אותי ולעודד אותי. אבל ההוא
הקטן, הבן שלה (ככה הבנתי אחרי זה), הציק לי. הוא משך לי
באוזן, משך לי בזנב וכל הזמן נפל עליי כי היו לו ברזלים כאלה
ברגליים - הוא לא יכל באמת ללכת. אחר כך הבנתי שהוא נולד עם
איזו מחלה ושהביאו אותי כדי שהוא ירגיש יותר טוב. אבל עד
שהתרגלתי והחלטתי לנסות לעזור כבר לא הייתי שם...
התאוששתי לאט אבל התחלתי להסתגל. התחלתי לשחק עם הבן שלה
ולאכול הרבה ובעיקר רצתי ממקום למקום, לקחתי דברים בשיניים -
כמעט מכל הבא לפה. מדי פעם גם תפסתי לילד בחולצה ורדפתי אחריו
כשהוא "רץ" בצורה כל כך משונה. והאישה צעקה, היא לא הייתה
מרוצה וגם לפעמים נתנה לי מכה באף.
בהתחלה לא הבנתי למה. אף פעם זה לא היה לפני כן. אז חשבתי שהיא
מנסה לשחק אתי. לי זה התאים בגלל הדגדוג בשיניים אבל אז הבנתי
שזה מעצבן אותה יותר. כי היא התחילה לצעוק עם הקול הנורא שלה
שחתך באוויר ואותי קיפל לפינה. גם הבן שלה נגע לי הרבה בפה וגם
אתו חשבתי שככה צריך לשחק: הוא מושיט את היד לפה ואני נושך...
שוב כי זה עזר לי עם הדגדוגים בשיניים וכי רציתי מאוד לעזור לו
להרגיש טוב יותר. כנראה טעיתי...
אחר צהריים אחד הוא הופיע: שחום, גובה ממוצע, שיער שחור קצוץ
על גבול הקרחת, עיניים חומות שלפעמים נראות ירוקות וגבות עבות.
הוא עמד מעליי וחייך אליי. אני כשכשתי בזנב. פתאום נחת עליי
הבן שלה שהדביק את הראש שלי לרצפה. בכיתי ורצתי לפינה. חשבתי
שעשיתי משהו רע. ואז ההוא ניגש אליי ואמר דברים בשפה רכה ואני
מייד הרגשתי הקלה. אחר כך הוא אסף אותי לחיקו והוביל אותי
החוצה והכניס אותי עוד פעם לתוך הדבר הזה עם הריפודים הרכים
והמרובעים האלה שאפשר לראות מהם החוצה. התחלנו לנסוע ועוד פעם
הרגשתי בחילה והקאתי על הריפודים.
אחרי פרק זמן קצר הגענו למה שהפך להיות ביתי. זה היה מקום קטן
וצפוף. המקום שלי היה מאורך והוא התחבר לחדר גדול שבו ההוא
שהבנתי שהפך להיות הבעלים החדש שלי והחברה שלו גרו. החברה שלו
הייתה שמנמנה, כחולת עיניים ובהירת ושיער. היה לה גם קול נעים.
אבל מההתחלה היא נרתעה ממני. היו לה טענות על השיער שלי. אני
אשם שאני שעיר ושהשיער שלי נושר? אבל מה שחשוב הוא זה הבעלים
החדש שלי. לו לא היה אכפת מהשיער שלי ומהטפטוף של המים אחרי
שאני שותה. בעצם, אולי כן היה אכפת לו אבל רק קצת.
וככה נכנסנו לשגרה, טיול בבוקר מוקדם לפעמים כשהיה ממש חושך
ואחר כך רביצה ארוכה על הרצפה בחדר (לפעמים הייתי מתפנק ועולה
על הספה אבל זה בגדר סוד) וטיול ארוך בפארק אחר הצהרים - וזה
היה ממש כיף: הרבה כלבים, הרבה אנשים, משחקים בכדור ובמקלות
ואפילו שחייה, כן, כן, שחייה בבריכות שהיו צמודות לפארק.
לשחות זה הכיף שלי. אני אוהב לקפוץ, לטבול את הגוף ובעיקר לחפש
אבנים מתחת למים. כנראה, הבעלים שלי נהנה לראות אותי קופץ
ושוחה ולכן הוא היה זורק לי בכוונה את האבנים לתוך הבריכה ואני
הייתי קופץ לתוכה בלי לחשוב. והיו גם הרבה מאוד טיולים. איפה
לא הייתי. במקומות עם הרבה מים והרבה בריכות, במקומות יבשים
שאפשר לראות מהם גבוה ולמרחוק, במקומות חמים ובמקומות קרים
ואפילו במקומות שהיה בהם אוכל טעים שרק בהם, מתחת לשולחן בלי
שהבעלים שלי ראה, הייתי טורף בלי הכרה.
יום אחד חזרנו מטיול והדלת נשארה פתוחה. פתאום ראיתי מין יצור
כזה שאמא תמיד הייתה רודפת אחריו. אז החלטתי גם אני לרדוף
אחריו. אבל הוא היה זריז וגמיש והוא נעלם לי בשנייה. אבל הייתי
בחוץ. אמרתי: הזדמנות להמשיך ולטייל כי בסך הכול עדיין לא
הייתי עייף. גם האמת היא שדי התבאסתי לחזור עוד פעם לכוך ההוא.
אז התחלתי לשוטט. בדרך פגשתי כלבים אחרים - שהתעלמו ממני כאילו
אני קרצייה, ועוד יצורים כאלה שלא היה טעם לרדוף אחריהם כי הם
היו זריזים מאוד ומצאתי הרבה אוכל. אמנם האוכל הזה היה זרוק
במקום מאוד מסריח אבל מה אכפת לי - הוא היה טעים. וככה עבר לו
הזמן והתחיל להחשיך ואני כבר רציתי לחזור אבל לא ידעתי לאן.
ניסיתי אמנם לאתר את המקום שלי דרך ריחות מוכרים אבל לא
הצלחתי. אז בשלב מסוים התיישבתי ליד דלת של בית ונרדמתי. הייתי
עייף. קיוויתי שיקרה איזה נס והבעלים שלי יופיע. אמנם לא הכרתי
אותו אז מספיק, אבל הוא כבר די מצא חן בעיניי ורציתי לחזור
אליו ולכוך הקטן. והתעוררתי והוא לא הגיע. אז עוד פעם הסתובבתי
ועוד פעם ישנתי והוא לא הגיע. בשלב מסוים התעוררתי לקולות
שהבנתי שהם של אלה שהם הבעלים - בני האדם, והם גם ליטפו אותי
ומלמלו משהו ברוך ולכן הסכמתי ללכת אתם. ואז הוא הופיע. הוא
היה נראה עייף ואולי קצת כועס אבל איך שהוא ראה אותי הרגשתי
שהלב שלו נמס. אז ליקקתי אותו כי גם הלב שלי נמס וכשכשתי בזנב.
אפילו רקדתי קצת, אתם יודעים, כמו כלבים, כדי להביע שמחה
והערכה על זה שהוא מצא אותי וחזרנו הביתה לכוך ולשגרה...
והשגרה התחילה להיות קצת כבדה. היו פתאום צעקות והיא, החברה
שהפכה להיות אישה, הייתה בוכה ואני לא הבנתי למה. בהתחלה חשבתי
שזה בגללי, אתם יודעים, בגלל השערות והטפטופים אבל אז הבנתי
שזה בגלל דברים אחרים. בכל מקרה מהר מאוד הבנתי שהם לא מסתדרים
ושהם צריכים לעשות שינוי. והשינוי הגיע...
פתאום מצאתי את עצמי איתו לבד. זה היה לי חבל כי סוף סוף
הצלחתי להתרגל אליה. והיא גם הייתה עושה לי טיולים ארוכים
ואפילו הייתה מלטפת. אבל היא אף פעם לא נישקה כמוהו.
התקופה הזו הייתה קשה. אפילו מאוד. הייתי סגור הרבה שעות. בגלל
זה השתנתי וחרבנתי כמה פעמים בתוך הבית שהיה אמנם יותר גדול
מהכוך אבל היה בו משהו עצוב. וגם הסיבובים אתו לא היו משהו. הם
היו קצרים. לא היה לו חשק לשחק. ולא היה פארק. סתם סיבובים
מדכאים. אחרי זה הוא היה חוזר הביתה ולא עושה כלום. לפחות הוא
היה יוצא אתי לטייל. לפעמים הייתי שומע אותו בוכה. זה היה בכי
קצת משונה. כלומר הקולות היו אחרים, לא כמו שהכרתי. אחרי זה
הבנתי שככה גברים בוכים. עם הקולות המשונים האלה.
ואז הגיעה ההיא. קטנה ואנרגטית שאהבה אותי. אפילו מאוד. הרגשתי
את זה דרך הליטופים והנישוקים ובעיקר הטיולים. היא הייתה
מטיילת אתי שעות ומדברת אליי ומחבקת אותי. היא ממש ממש חדרה אל
תוך נשמתי. היא גם אהבה לטייל מחוץ לשכונה ולכן היינו,
שלושתנו, יוצאים הרבה. את זה הכי אהבתי, השבתות האלה. הרגשתי
את זה מייד. לפי זה שהם היו מתעוררים מוקדם ומארגנים. והיו
הרבה שיחות טלפון למרות שזאת הייתה שעה מוקדמת בשבת. אבל גם
היא נעלמה כאילו היא לא הייתה. ואחריה הייתה עוד אחת ועוד אחת
ועוד אחת... והשנים עברו.
עד שנכנסה האחרונה בחיי.
וגם היא אהבה וחיבקה, ונישקה וטיילה אתי הרבה וגם היא חדרה
לנשמתי. והיא למעשה ליוותה אותי עד דרכי האחרונה - לא לפני
הרבה זמן אבל בכל זאת חלפה כבר שנה.
זה התחיל מהידרדרות בשנה שלפני כן כי הרגשתי שאני מתעייף נורא
ואין לי כוח ואני לא יכול לסחוב את הגוף. והעדפתי לישון ולא
היה לי כוח לכלום, עד שיום אחד לא יכולתי כבר לקום. והוא לקח
אותי לרופא ואצלו הוא שוב בכה וככה הבנתי שקרה משהו נורא.
ואחרי זה שקעתי בשינה עמוקה... ונטמנתי עמוק באדמה... והבנתי
שאני לא אפגוש אותו על פני האדמה ולכן החלטתי לשלוח קול ענות
חלושה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מספרים עליו
שהוא אפילו היה
מבין את המילים
בשירים של דנה
ברגר.

טוב לא אמרתי
שאת כולם...


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/07 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר לוי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה