ושוב אותה המשאלה, הממכרת, הכל כך מפחידה, להפסיק להתקיים,
להיעלם, להתאיין. שלא אחסר לאיש, שלא אפגע, שלא ייגעו בי, שלא
אגע. שוב אותה משאלה שהופיעה פעם אחת ומאז לא מצליחה להתמסמס,
לא משנה כמה טוב או כמה רע, היא כאן, ביני לבין עצמי. במקומות
הכי פרטיים שלי. ואם לא להתאיין, אולי סתם בארון להישאר, בלי
מגע עם העולם, בלי לשמוע ומבלי להישמע.
אל תחפש אותי אהובי, כי לא תמצא. איני מצליחה להיות כאן כפי
שהייתי רוצה. איני מצליחה להתקיים, ולהשתחרר מעבותות כלאי,
מחבלי חלדי, מסורגי האהבה שאהבו אותי בילדותי.
אל תחפש אותי אהובי, כי תתאכזב. אם לא ממני, אז מנואשותי,
מחרדותיי, מתלויותיי. איני מצליחה לחיות בעצמי, את עצמי, עם
עצמי.
הכול כואב עכשיו בפנים, פצוע ושותת. הכול סוער, גועש, הולם,
הכול רוצה לצאת. כל הרע, והאכזר, כל המגעיל והמכוער, כל הכעס
והעצבים, כל העצב והאין אונים. אמור להיות בי גם טוב. רק למה
הוא לא יוצא?
אני מרגישה את השנאה מבעבעת בי, ושונאת את זה. הרתיחה הזו
גורמת לי לחוסר אונים. אמרו לי פעם שאני ילדה טובה, אך איך זה
שאני כזו רעה?
אם אתחבא, כי קשה לי וסגור, חפש אותי אהוב שלי, בבקשה. חפש
אותי, כי ידיך משככות את השנאה. חפש אותי אהוב שלי, כי חומך
נותן לי נחמה. |