לפני בתור לקופה המהירה מתווכחת זקנה עם הקופאית. "והרי הם
באותו מחיר." ממשיכה הזקנה לטעון. "הקופון," מדגישה הקופאית,
"הוא רק לתירס מתוצרת פרי-ירק." "תירס, הוא תירס." מתעקשת
הזקנה.
הרחקתי תשומת ליבי מהויכוח ונעצתי עיניי בלחם המיובש בו חשקתי
באותו הרגע. מישהו ניצל את הרהורי ועקף מימין. הרמתי גבה
ולקחתי צעד זהיר אחורנית כדי להתרחק מעננת הסירחון שהלכה עם
הלה להיכן שהלך. מאחורי, זוג זקנות נוספות, מוותרות זו לזו על
מקומן בתור ונשארות לעמוד. מידי פעם תתקדם אחת מהן ומתוך
נמרצות תנעץ בי מרפק מסוקס או ציפורניים מזוקנות.  הן מנסות
לרמוז לי, תוך הכנה והצגה מפורטת, כי יש לכל אחת מהן רק דבר
אחד. אני שכבר נעקפתי, מהסס להתרצות והרי לי רק שני דברים.
המתווכחת מלפנים סיימה בתבוסה את המערכה, הבחור שהתפלח לפני
מתחיל חשבון. הזוג שמאחורי מגביר הילוך ומסרב להבין את
התנגדותי "רק לחם פרוס" מציינת שוב איזו זקנה. אני עומד
בסירובי וכאשר סיים הבחור לשלם לקופאית, מושיטה זו את ידה
ולוקחת מהזקנה שמאחור את הלחם ומתחילה חשבון חדש.
אני מרים גבה שואל בדבר התור והקופאית בתגובה צורמת "יש לה רק
דבר אחד." והזקנה מוסיפה, "גם טיים, ומים, סוללות ומשחת
שיניים." הקופאית ממשיכה כאילו לא נעשתה כאן טעות. הזקנה מרימה
סלסלת פרות שנזנחה ומעבירה גם אותה, להכעיס אם אפשר בבקשה.
חברתה שנשארה מאחור מרגישה מקופחת וממהרת לציין שלה יש פחות
דברים וחוץ מזה היא אתה. הזקנה מאשרת והקופאית מסמנת לה לעקוף.
"ומה איתי?" אני סוף, סוף רוטן. "אתה עוד צעיר, אתה יכול
לחכות." ואז כמובן מתחיל סיור ה"כשאני הייתי בגילך." ויתרתי על
הסיור וסימנתי לבחור שמאחור שאני מיד חוזר.
כאשר חזרתי כבר היה תור ארוך ולא מרוצה של אנשים נרגנים
הממתינים רק לי. הנחתי את המוצרים הנוספים והקופאית הרימה אליי
מבט מתלונן. "יש כאן שש דברים וזה תור מהיר." "הוא לא היה מהיר
עד עכשיו." אמרתי. "תעבור לקופה אחרת." "אז בלי סבון." "לא."
אמרה הקופאית וחטפה קופסת סרדינים מלקוח שעמד לצידה. הלקוח
מצידו מהר והוסיף גם את מה שהחביא מאחורי הגב.
יצאתי מהסופר בלא כלום, כדי להתחיל הכל בסופר בשכונה אחרת.