התשמע קולי?
החרש מצלילי חרטה
אני זוכר את פניהם המאשימות
הם חרטו את זכרוני במסמר חד
צרבו את לבי כדי שלא אשכח

בשנתי חלקם קוראים לי אל תהומות אפלים
כאילו אין דבר מה המצדיק את קיומי
מעבר לגאולה הם אומרים
חי אך לא באמת בחיים
שונא אך כבר שכחתי רגש מהו

שטפתי את גופי פעמים כה רבות
הטינופת שבי מסרבת להעלם
מלוכלכך מלוכלך!
המים נספגים בעור ושם נעצרים
כאילו אין להם אומץ להגיע לנשמתי

אין רחם
חסר תקווה
כל יום מחדש
מתה האהבה

שמים בהירים
אנשים מחייכים
ילדים רצים במדשאות
אני לא חלק מכל זה

מחשבה על גאולה
מעוררת את גופי הרדום
מטהר במעט את הרקבון
סוחף אותי אל אור
שלעולם לא אהיה בו

ככל שחולפים ימים
הזיכרון מתפוגג לאיטו
אט אט

בשטניות מובהקת
צליל חריקת דלת שלא נגמרת
היא נמשכת ואינה פוסקת
בעודני זועק שיפסקו הרעשים
מכסה את אוזני אך ללא הועיל
יורד על ברכי וזה לא פוסק
מתחרט
כלכך מתחרט

הולך לאיבוד כל פעם מחדש
השביל אשר עליו אני עולה
מאכזב במעגליות לא נגמרת

שורט קירות
שורט את עצמי
אני כבר חסר הבחנה
מיוסר מן החיים
מאמץ את הדממה
כי וותרתי כבר על שלווה

כסומא מביט באושר
אך אינו מסוגל לראותו
להרגישו
איני בוכה
אני חלול
אם יכלתי להרגיש
אני מניח
שעכשיו היה כואב

אין רחם
חסר תקווה
כל יום מחדש
מתה האהבה