מביט אל עבר הר המוריה
עוצם עיניים ביראה מלאת כבוד.
באוזני מצטלצל אותו הקול.
מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

עופר האיילים,
הצבי, עודו ניצב מציץ בין החרכים.
אווירה כה קסומה, כמו הזמן עצר עמד לו.
ועל ההר מקדש,
ובנות ירושלים.

הנך יפה, עינייך יונים.
ותמרות עשן ניצבים מעל.
ומארבעת כנפות הארץ
באים ומברכים.

ובנות ירושלים עודן שם
מאזינות והשחרחורת משביעה.
ותפוח עוד צופה
שם - בין עצי היער.

ולה פרחה הגפן
הנצו הרימונים.
ניצנים נראו בארץ.

והר המוריה, למרות קומתו
נכון עומד בראש ההרים
ונישא מגבעות.
כמו מצפה,
אל עת אחרית ימים.