הרכבת שוב נעצרה משום מה באמצע הדרך. לאחר כדקה שמעתי את הכרוז
מודיע: "מפגש רכבות." מתוך השעמום הספקתי בזמן העצירה לבהות
כמעט בכל נקודה אפשרית בחלל הקרון. בסופו של דבר עיני נעצרו על
אישה שנראתה כבת שלושים. היא לבשה בגדים שחורים ולפי פניה
נראתה מעט עצובה מחד ומעט אדישה מאידך. ניכר היה עליה שלא
טיפחה את עצמה יותר מדי. בעודי מסתכל עליה צלצל לי הטלפון.
לאחר מכן הרכבת המשיכה לנסוע, ולאט לאט שכחתי ממנה.
למחרת שוב ראיתי את אותה האישה ברכבת, וכך הייתי רואה אותה בכל
נסיעה ונסיעה. תמיד היו לה אותם בגדים שחורים, ואותו מבט קצת
עצוב וקצת אדיש.
יום אחד האישה סקרנה אותי יותר מבדרך כלל, אז אזרתי אומץ,
התיישבתי לידה ושאלתי:
- תגידי, לאן את נוסעת כל יום ברכבת?
- אל בית הקברות.
- "למה בעצם?!" - ספק תהיתי לעצמי בקול, ספק שאלתי אותה.
האישה שתקה כמה רגעים ואז אמרה:
"המוות מקיף אותי מכל עבר. אלוהים החליט להתאכזר אלי ולהכיר לי
אותו בכל דרך אפשרית. הכל התחיל לפני עשר שנים, כשהייתי חיילת
והחבר שלי מהבסיס יצא למבצע ונהרג מאש מחבלים. לפני זה הוא
נפצע באימון, ורצו להעביר אותו לתפקיד עורפי, אבל הוא התעקש
להישאר לוחם. כל כך לא רציתי שהוא יעשה את זה, ולא הצלחתי
לשכנע אותו...
שנה אחר כך החברה הכי טובה שלי נרצחה כשהיתה בדרכה הביתה בערב.
לא מצאו עד היום את הרוצח. גם היא היתה חיילת...
עברו שנתיים, ואבא עם אימא נהרגו בתאונת דרכים איומה...
אחרי כמה חודשים התברר שיש לאחי סרטן, ומצבו הידרדר במהירות.
אי אפשר היה להציל אותו...
אחרי עוד שנה... אני לא יכולה לדבר על זה יותר. אני כל יום
נוסעת אל בית הקברות, בוכה על הקברים, ומתפללת שאלוהים יסיר
ממני את הקללה הנוראה ביותר - קללת המוות."
- "אני מצטער" - אמרתי בחצי קול, ומעיני נזלה דמעה קטנה.
עברו כמה רגעים, ואז נזכרתי שאני לובש מדי צבא. אמרתי לאישה
שאני צריך לשירותים, והתקדמתי לכיוון ראש הרכבת. מאז לא ראיתי
אותה שוב.