מר ברדוגו חדל ממנהגי אבלות. זה כבר שנה שלא אכל אוכל מבושל.
הרופא רשם לו ויטמינים. הוא התנגד באופן נחרץ. עוד לפני שגזר
על עצמו שק ואפר סרב לקלקל את גופו בכימיקלים מזיקים.
"לפחות B12 מר ברדוגו", אז לפעמים שהרגיש סחרחורות ועייפות היה
לוקח את הכדורים הזעירים הללו, וגם כשהרגיש מבוהל שהוא מאבד את
זכרונו. ואם לא הזיכרון למה טובים כל מנהגי האבלות הללו שגזר
על עצמו?

ויום בהיר אחד נכנס אל המשרד לרואי חשבון שהקים אביו עוד כשהיה
ילד, שיערו מסופר למשעי, פניו מגולחים, חולצתו פסים, מכנסיו
משבצות חום לגווניו, ניחוח מי קולון , מברך כל אחד באופן אישי
בבוקר טוב צלול.
קלרה חזרה. דפקה בדלת, "בוקר טוב מר ברדוגו" ומיד פנתה להרגלה,
נעה בקצב שהוכתב מראש לנשים שכמותה, שאין להן דבר מלבד יעודן,
דורות רבים שקצרה היריעה, וההרגל הפך למסורת, והמסורת לצו,
והצו לדרך שאין ממנה חזרה.
"בוקר טוב מר ברדוגו" ענו לו כל אחד בתורו במידת פליאה כזו או
אחרת, והדבר שעסקו בו באותו הרגע התפוגג כחלום בלהות.
גם מר ברדוגו הקיץ לבוקר חדש ברגע ששמע את שקשוק המפתחות
שנחקק במוחו כמו שריקה לכלב, כמו צליפת פעמון לשקוע בנשימתו.
מאז שאבא מת. אבל גם לפני כן הקיץ אליה כל פעם מחדש. עוד שהיו
קטנים קלרה ידעה שאין לה צורך להתחבא בעורמה מפניו שכן לא חיפש
אחריה, רק עמד דקות ארוכות בעיניים עצומות
"אפשר לפקוח את העיניים" צחקקה וההפתעה שבעיניו כשנתגלתה
למולו אחרי חשיכה מכאיבה, מפני שעצם את עיניו בכל הכוח, סחפה
את שניהם בתחושת ניצחון. הוא לא מצא אותה, היא נגלתה לפניו.
וגם באבלו לא וויתר על מנהג עצימת עיניים. ואם הייתה מופיעה
היה קורא לה אחות יקרה, אולי הייתה  מצחקקת וקוראת לו חזקי כמו
אימא.

מר ברדוגו התיישב אל שולחנו ומיד נפנה אל ענייניו כמדי יום
ביומו, אולם לא שיקע עצמו במספרים אלא משל בהם וברוחו שקראה לו
לשוב הביתה, אולי קלרה מבשלת משהו טעים לאכול. חבושים. לוואי
ויחכה לו סיר מלא בחבושים כמו של אימא. אולי בשר בתמרים, אולי
העמידה סיר מן הרגע שעזב את הבית בבהלה מסוימת אבל חגיגי
מתמיד, ודפק בחלון המספרה של מר מלול. דפק כמה דקות עד שפתח לו
מר מלול את הדלת בגופיה ופניו זעופים בזיפים של לילה, הבל קפה
בשאלתו
"מר ברדוגו?"
בוקר טוב מר מלול, אני מבקש להסתפר ולהתגלח בהקדם האפשרי.
מר מלול החווה בידו, עטה חלוק, התיז מים על בלוריתו הסבוכה,
מספריו הצטלצלו סביב, תערו החליק בנועם, ידיו טופפו בבשרניות
מי קולון.
"מר ברדוגו, אפשר לפקוח עיניים", צרידות של בוקר בקולו של מר
מלול.
מר ברדוגו מעולם לא הביט במעשה, ומה גדולה ההפתעה. שערו עשוי
היטב וחלקת פניו החיוורת התגלו כלבנה באפלולית שעת בוקר
מוקדמת. מר ברדוגו שילם ברוחב לב, הודה למר מלול המבולבל ויצא
לדרכו וצינת הבוקר בפניו, ראשו קליל עליו, חולצתו מתבדרת
כמפרש, צעדיו מרחפים. בפתח בניין המשרדים נעצר והביט. אבא תכנן
הכל.

הוא רצה להביט בה. הידיעה שהיא מחכה מילאה את איבריו הכחושים
בבית. היא לא עוזבת עד שהוא מסיים לאכול, ואז מדיחה את צלחתו
ויוצאת לדירה שאבא קנה לה מיד אחרי השבעה על  אימא
"אתה כבר איש, חזקל, אני כבר לא צעיר, קלרה תבוא כל יום ותהיה
כמו אימא, עליה השלום לימדה אותה הכל, משהייתה קטנה, תנהג בה
כמו אחות"
אבל איפה היא?
"בגן עדן, חזקל, בגן עדן" יחזקאל עצם את עיניו.
"תפקח את העיניים חזקל, קלרה ילדה טובה, היא תדאג לך"
ובאמת דאגה לו כל כך הרבה שנים שכל השאלות מאותו הערב בו סוכם
הכל חיכו שיקיץ.
מר ברדוגו עלה במדרגות בנין המשרדים , חלף על פני משרדו של מר
לוי.
"מר לוי ידאג לך כמו אבא, חזקל." קולו נשבר
"תפקח את העיניים חזקל, למען השם"
אני לא מכיר אותו
"אתה כמו ילד חזקל"
מר לוי איש עב בשר וגבה קומה חיבק אותו בחום בכל פעם שנכנס
למשרדו, קרא לו יחזקאל בהטעמה נעימה וליווה אותו  אל משרדו.
אבא אף פעם לא חיבק אותו וקרא לו חזקל כמבקש להיפטר מדבר שנתקע
בגרונו. מן הרגע שנפרדו ממנו בבית הקברות לא דיברו בו, במר
ברדוגו.

והנה, מספר שבועות אחרי שקלרה נעלמה נכנס מר ברדוגו למשרדו של
מר לוי, נסער ומבולבל. מר לוי אימץ אותו ללבו ואחר כך הסביר
בנועם, מנקד את דבריו ביחזקאל.
"יש זמנים שאישה צריכה קצת זמן לעצמה, יחזקאל"
ומתי תחזור?
"זה קשה להגיד, יחזקאל"
היא אחותי, מאז שהייתה ממש קטנה, התריס, תובע זכות ראשונים.
"יש משהו שאתה צריך להבין, יחזקאל, אתה כבר איש"
מר ברדוגו כבר החל לחשוש שמר לוי יעביר אותו לרשותו של אחר
שידאג לכל צרכיו.
"כשקלרה הייתה ילדה קטנה הוריה נפטרו והותירו אותה יתומה,
יחזקאל, מר ברדוגו עליו השלום לקח אותה תחת חסותו ברוב חסדו
וגידל אותה כמו היתה בתו, כמו הייתה אחותך מבטן ומלידה, אתה
מבין יחזקאל, עליה השלום, גברת ברדוגו, לא יכלה להביא עוד
ילדים, ומר ברדוגו לא רצה להשאיר אותך לבדך בעולם כשיגיע זמנם
לעבור לעולם שכולו טוב"
יחזקאל" קרא מר לוי, "אתה ישן?" מר ברדוגו הניע את ראשו
לשלילה.
"תפקח את העיניים יחזקאל, אין לך ממה לפחד, קלרה תחזור, היא
כמו אחותך, עוד לפני שחלה, הבטיחה למר ברדוגו שתדאג לך עד ליום
מותה, למען השם, תפקח את העיניים יחזקאל"
מר ברדוגו פקח את עיניו ורק מר לוי ישב מולו.

והיום, הוא חשב להיכנס למשרד של מר לוי ולספר שקלרה חזרה, אבל
רצה לשמור לעצמו עוד קצת, ממש כמו המראה שהוא מדמיין כשהוא
עוצם את העיניים. וכמה ימים אחרי השיחה עם מר לוי, גופו עדיין
מסתגל לדיאטה החמורה שגזר על עצמו, עורו מגורה מן הזקן המתהווה
ומילותיו של מר לוי חידדו בו בשעת לילה מאוחרת ועיניו עדיין
פקוחות. הוא עצם את עיניו בכוונה תחילה, אבל הפעם לא הידק את
שמורותיו עד שהכאיבו לגלגלי עיניו המחוצות עד העצם. הפעם עצם
אותן ברוך, כמעלה באוב מראות של דבר מה שארע, או שיתרחש ללא
ספק במוקדם או במאוחר והנה גבר שחרחר וגבוה נפלט  מפתח ביתו,
מותיר אחריו חרך אפלולי דק בין הדלת והמשקוף. האור נכבה ורק
נורית אדומה בחדר המדרגות. החרך מאיר אליו כמו זהב בתיבת
אוצרות במערה סודית, והנה צדודיתה של קלרה בתחתונים וחזיה,
שיערה פרוע, היא מעשנת סיגריה ומבטה מבוהל. ואז חושך, אפילו לא
נורית אדומה.
ואחרי כמה ימים שוב נכנס למשרדו של מר לוי. כמה נעם לו
החיבוק.
אתה יודע את הכתובת שלה? שאל בדחיפות.
"הכתובת של מי, יחזקאל, הכתובת של מי?"
"קלרה, מר לוי" אמר בשפתיים יבשות
"ולמה זה טוב? כשתהיה מוכנה, תבוא, ממש כמו כלה, ככה זה נשים,
צריך לתת להן את הזמן שלהן, אבא שלך לא דיבר אתך על זה
יחזקאל?"
היא כמו אחותו, היא הבטיחה שתדאג לו, כמו אימא.
"ואתה יחזקאל, תדאג לעצמך, תתגלח, תסתפר, והכל יבוא על מקומו
בשלום"

אולי בעוד כמה ימים ישוב לבקר את מר לוי. כמה הוא מתגעגע
לחיבוק.
בינתיים מחכה לו עבודה במשרד, וכשישוב הביתה קלרה תגיש לו את
ארוחת הערב, תחכה עד שיסיים כדי להדיח את צלחתו, "ערב טוב מר
ברדוגו" עד ליום המחרת. אולי יזמין אותה להישאר מעט, יציע לה
מן הפירות היבשים זכר לימים דחוקים. אולי ישיח לה על יומו.
אולי  ישאל אותה לשלומה. אולי יציע ללוות אותה לביתה. אולי יום
אחד יסטה ממסלולו ויעשה לה שוק. איך אימא שמחה שאבא עשה לה
שוק. הוא היה מוציא תפוח מושלם מן הסל, מושיט לה ביד של קוסם
ומעלה סומק בלחייה האפורות. צחקוקיה ריקדו בו.