אני צועקת עכשיו,
אין לי מענה למי - אני פשוט צועקת
ואני לא רוצה שישמעו...
אני צועקת על כל הילדים שנפלו,
נפלו ולא יקומו
אני צועקת על כל הסיפורים שהם מצמררים - כל הסיפורים מצמררים!
כל הרוג הוא בן, ואח, ודוד, ואחיין, ונכד
ולפעמים גם אבא...
אני צועקת על חוסר הידיעה, על כל השאלות שיוצרות לי בלאגן בראש
ומטשטשות לי את העיניים!
אני צועקת על הכאב העצור שכל פעם מאיים לפרוץ החוצה ואז מפסיק
שנייה לפני שהוא משתחרר ומרפה
אני צועקת גם על 6 מיליון שרק רצו לחיות, רק רצו להיות
אני צועקת על רוע האנושות, על השנאה, על הבורות ועל רגש
העליונות...
אני צועקת על זוועות ועל אלימות ועל אגואיסטיות שהופכת אותנו,
ומציבה אותנו בעולם של חומריות ועושר, ועושר ועושר -למה?...
ואני כבר לא שואלת ולפעמים אני אפילו לא מנסה ואני לא רוצה
לדעת כי אין תשובה לשאלות האלה אין חכם,או רב, או מלומד, או
פסיכולוג שיכול לענות לי על למה?
ואני צועקת כי לפעמים המציאות כואבת, מראות הזוועה מחלחלים
בפנים ולא ניתן להתנתק מהם, לא ניתן להתעלם כי הם יעלו והם
ישבו טוב טוב
ואני צועקת כי זה לא נתפס ולא מתקבל, וככל שזה פחות הגיוני ככה
זה יותר כואב
ואני צועקת, צועקת כל כך חזק -
כי זה אפילו לא הכאב שלי זה הכאב של בני האדם הכאב שבידיעה שכל
מעשינו הם מעשים של בני אדם...
לא של חיות לא של מפלצות
שלנו...