אני שוכבת על המיטה כבר כמה שעות, בוהה באוויר.
הלילה נכנס לי דרך חרכי התריס, מרווה אותי בסמיכותו.
תמיד הוא בא ככה, בלי שאני אתכונן לקראתו. לא דופק בדלת, לא
שואל אם אני לבושה, אם בכלל יש לי כוח לאורחים.
הלילה מביא אותי לחשוב, בעיקר על עצמי. כל הדברים שהתאמצתי
לדחוק מעליי במשך היום, שבים ועולים, יודעים שעכשיו כבר אין לי
שום תירוץ לברוח מהם.

בזמן האחרון היא מוציאה אותי מהמגירה לפחות פעמיים בשבוע.
מלטפת את שיניי ומעבירה אותי בעדינות על הגוף שלה. דפיקות הלב
שלה מתגברות, והיא מחזירה אותי בפחד למקום.
את המגירה היא לא סוגרת אף פעם, זה מזכיר לה שתמיד יש פתרון
אחר, פשוט יותר.

כשהמחשבות באות, הכאב מתגבר. ומשם כבר אין לי שליטה על מה
שקורה לי בגוף, ובעיקר לא על מה שקורה לי בתוך. מישהו אמר לי
פעם שלא הכול חייב להסתיים בסוף עצוב, ואני רציתי, אבל ויתרתי,
להגיד שזה לא בגללי, זאת אשמתו של הלילה.

היא קנתה אותי במהלך השירות הצבאי שלה, שהיה התקופה הבודדה
ביותר בחייה, עד היום.
רק פעם אחת מאז היא ניסתה להשתמש בי, אבל טיפות הדם שניגרו
הבהילו אותה, והיא ויתרה, שטפה והחזירה אותי למגירה.
ידעתי שהנכונות שבה אני נמצא לצדה, עוד תגרום לה לבחור בדרך
הקלה יותר, האחרונה.
כבר הבנתי שלאנשים כמוה, קצת מלנכוליים, יכול להיות רק סוף
אחד.

לפעמים הכאב מחטט לי עמוק מדי בפצעים, ואז אני נשברת ומחפשת
במגירה את הפתרון הפשוט שלי, זה שיגמור את הכול, אבל לא יסיים
שום דבר.
קניתי אותו לפני כמה שנים, בתקופה גרועה אחרת של החיים שלי, אך
מעולם לא מצאתי את האומץ והרצון ללכת אתו עד הסוף.
מאז שהכול התפורר, אני ניגשת למגירה ומרפרפת עליו בידיי לעתים
קרובות, קרובות מדי.

בסוף היא תמיד חוזרת אליי.
בכל פעם שידה נשלחת אל עבר גופיית הסבתות הבלויה שמונחת לצדי,
אני נדרך ומקווה, שגם הפעם הרפרוף העדין שלה עליי לא יהפוך
ללפיתה של ממש.

כבר כמה שעות שאני שוכבת ככה על המיטה, בלי תזוזה.
הרגליים נרדמו לי מזמן, ואני מרגישה את הנמלים שמטיילות עליהן
מתחילות לעלות לי אל עבר הפנים.
אני מתמכרת לתחושה הזאת, העוקצת עד כדי עונג, יודעת, במין
אינטואיציה של אנשים מסוגי, שהלילה הזה ייגמר לי מוקדם
מהרגיל.

אני שומע אותה בוכה, זועקת מבפנים.
הבית כולו חשוך והיא שוכבת על המיטה, נותנת לכאב לחלחל לכל
וריד בגופה.
אם רק יכולתי לדבר הייתי אומר לה שזאת לא הדרך, שיש עוד הרבה
הזדמנויות שם בחוץ, אבל אני כבר יודע, במין אינטואיציה של
חפצים מסוגי, שהלילה, הסבל גדול מדי.

אני גוררת את עצמי אל עבר המגירה, והנמלים שמפלחות את כל כולי,
מונעות ממני את היכולת להרהר, לשקול שוב, להתחרט.
הפתרון שלי מונח, כמו תמיד, בין החזייה האדומה שעדיין לא
הספקתי ללבוש לבין גופיית הסבתות הבלויה מרוב שימוש. כאילו
מבקש לגרום לי צביטה אחרונה, לפני הייאוש המוחלט.
אני מוציאה אותו ומתיישבת על הרצפה, אוחזת בו בכוח האחרון שעוד
נשאר לי בגוף.

אני צמוד אליה עכשיו, נכנס לתוכה ופוצע את כל מה שנקרה
בדרכי.
מגע הדם שלה נעים לי, מחמם ועוטף את הלהב שלי, את השיניים
שהושחזו באדיקות פעם אחר פעם.
אני מנסה לעכב את הרגע, את הפרידה הקרובה כל כך, אך הכרתה
המתערפלת, וידיה נשמטות אל הרצפה, מפילות אותי אל תוך שלולית
הדם הגדלה.
שלולית, שהייתה עד לא מזמן אדם קצת מלנכולי, אולי קצת יותר
מדי.