א. תמר / כמעט לשווא |
ברינה יקצורו"
האדמה מבוקעת חרש.
יוגבים יוגעים בה
כמעט לשווא.
ברגע של מנוחה,
ידיים פצועות נשלחות
אל מצח מזיע
לנגב שעות מתות.
עיניים מבקשות מנוחה,
מסתנוורות מעלה בתחינה.
ועל אף אלו
הגוף ממשיך להתעקש,
לחרוש בארץ היבשה
לחבקה
להוציא לחם מן האין.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|