בגיל שבע, אחד עשר חודשים ושלושה ימים גילה רני שהוא יכול
לעוף. זה היה מפתיע ומלהיב מאוד עבורו, והוא סימן את התאריך
בלוח השנה שלו בעיגול כחול.
בכל הימים עד גיל תשע הוא ידע בדיוק כמה זמן הוא חי, כמה ימים
נשארו עד ליום ההולדת שלו וכמה זמן הוא כבר יודע לעוף - שנה
ועשרים וחמישה ימים, נכון לאותו יום.
את אותם הימים עד יום הולדתו התשיעי העביר רני בבית הספר, אצל
חברים, בבית, בפארק, אצל המשפחה ובכל מיני מקומות בהם נמצאים
ילדים בני שבע, אחד עשר חודשים ושלושה ימים עד תשע. הוא העביר
חלק מהזמן גם מעל השכונה, אבל הוא לא עשה את זה הרבה. הוא חשש
שציידים יחשבו שהוא ציפור נדירה ויירו בו, ולכן השתדל לא לעוף
בחוץ. אמו לא הרשתה לו לרוץ בבית, והוא הניח שכלל דומה יחול גם
על מעוף, כך שבילה את מרבית הזמן צמוד לקרקע. דבר זה לא הפריע
להתלהבותו מיכולתו לעוף ומאותה פעם בה הטביע כדור לסל תקני
וזכה להאשמות שווא בדבר קפיצים בנעליים.
ביום הולדתו התשיעי קרה דבר מפתיע. הוא קיבל במתנה דמות-פעולה
של גיבור על וצרור של חוברות קומיקס ישנות המגוללות את סיפורו.
גיבור העל ניחן בחוזק על-אנושי, ביכולת לעוף ובכישרון הסתתרות
ייחודי למקרים בהם הבוס שלו כועס. את אותו הלילה בילה רני
בקריאת הקומיקס ובהטסת הבובה באוויר. לקראת הבוקר הוא הגיע
למסקנות חשובות ביותר. האחת - אין לו חוזק על-אנושי. השנייה -
הוא מסוגל להתחבא הרבה יותר טוב. המסקנה האחרונה והחשובה מכולן
הייתה שהוא חייב להיות גיבור על. זה לא מצא חן בעיניו בכלל.

רני מטבעו היה ילד פחדן, והוא העדיף לא להתעסק עם אנשים רעים,
אולם הוא לא ידע איזו ברירה נשארה לו. הוא ידע לעוף, ורק
גיבורי על יכולים לעוף. הם וחלק מהאנשים הרעים, אבל הוא לא רצה
להיות רע. הוא גם לא רצה להיות גיבור, זה רק הגורל שאילץ
אותו.
את היום שאחרי יום ההולדת שלו הוא הקיף באדום וכתב במשבצת
"יומי הראשון כגיבור על". הוא היה צריך לבחור לעצמו שם, אולם
לא הצליח לחשוב על כלום. בסוף בחר ב"המעופף". במציאות נטולת
גיבורי על הוא יכול לבחור בכל כינוי מבלי לחשוש שהוא תפוס.

כשהיה רני בן תשע ועשרה ימים הוא נקלע למשימה הראשונה שלו. הוא
ראה נעל של ילד שחבריו הרשעיים זרקו על עץ ואשר הילד אינו יכול
להורידה. מיד הוא עטה את גלימתו, שהייתה עשויה מווילון גזור
שאמו תכננה לזרוק, ואת המסכה שגזר בעצמו מנייר. הוא עופף לצמרת
ונחת רכות ליד הגזע כשהוא אוחז בנעל ומוסר אותה לילד. הילד
התפעל מאוד ושאל איך הוא עשה זאת. רני הציג את עצמו כגיבור על,
מה ששינה מיידית את הבעתו של הילד. הוא התאכזב מהשקר ועטה ארשת
מרוגזת בשל הסירוב להאמין בקיומם של גיבורי על כה נמוכים עם
תחפושות כה גרועות. רני הנעלב חרץ לו לשון ועף מהמקום. הוא
ציין בפני עצמו לשפר הופעתו.
הוא החליט שלא להתעסק יותר בצרות חסרות חשיבות של ילדים כפויי
טובה, החלטה שלדעתו תגרום לחייו להיות שקטים כהרגלם ותחסוך
ממנו מאמץ.

כך עברו שבועות מבלי שרני יאלץ להתחפש ולו פעם אחת. זה שימח
אותו מאוד, והעלה את רמת האכזבה שלו כשנתקל בטלוויזיה בחדשות
הרעות. אחד מהרעים, מטורף במסכת סקי, השתלט על המתנ"ס והחזיק
בחוג המחשבים כבני ערובה. בהתחלה הוא צפה במבזק בחוסר עניין
יחד עם אמא, כשהוא בטוח שהמשטרה תטפל בעניין. הוא ידע שיש חור
קרוב לתקרה של האולם הגדול, שאמנם הוא טרם ניסה לעבור דרכו, אך
היה בטוח ששוטר נחוש לא יתקשה לטפס לשם, חרף גובהה הרב של
התקרה. אמא שלו הקשיבה בדריכות לכל פרט מידע שדווח, כשמדי פעם
היא פולטת "אוי!". אז נזכר רני בשני פרטים משמעותיים: דור לומד
בחוג מחשבים והחור בתקרה קטן מדי בשביל מבוגר. שילוב העובדות
הזה הטריד אותו מאוד.
הוא עלה לחדר לארגן תיק ואז חמק במהרה כשהוא משקר לאמו ואומר
שהוא הולך לחבר. הוא הגיע לחנייה שמול המתנ"ס ומצא אותה מלאת
ניידות. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא עטה את גלימתו ואת מסכת
הפלסטיק שביקש מאבא לקנות לו. הוא עקף את המתנ"ס מסביב, ריחף
מעל המחסום והגיע בסמוך למבנה. רני איתר את החור המוכר, שלמזלו
לא תוקן למרות התלונות של כולם נגדו, שבאו בעיקר בחורף. הוא עף
למעלה ונדחק דרכו בקושי, מוצא את עצמו במסלול התנגשות מהיר עם
הרצפה. הוא עצר את הנפילה בזמן ונחת על הרצפה. בשלב הזה הוא
נזכר שאין לו תוכנית, ולמטורף לעומת זאת יש רובה. "הטובים תמיד
מנצחים", הוא הזכיר לעצמו, בלע רוק והתקדם ברעד לדלת. חדר
המחשבים היה בקצה המסדרון. הוא פרץ את דלת חדר החשבים, הביט
בחוטף והכריז בקול שהוא מצפה לשחרורם המיידי של בני הערובה.
"שמע, צוציק...", פתח החוטף ונשמע מרוגז. אולם רני היה מרוגז
יותר.
"אני לא צוציק!", כעס, "עוד עשרה חודשים ויומיים אני בן
עשר!".
"שבו ואל תזוזו!", קרא החוטף אל החוג למחשבים בזמן שיצא מהחדר
כדי לרדוף אחר רני.
הוא מצא את רני מרחף לו במסדרון, עושה פרצופים. מאחר והחוטף
היה מבוגר, הדבר הראשון כשעשה כשראה ילדים מרחפים סביבו היה
להתבלבל. הדבר השני היה לפחד והשלישי היה להתרגז ולכוון אליהם
רובה. בפחות משניה הספיק רני להבין שתוכניתו להתחמק מהכדורים
בתעופה לא מצטיינת בחכמתה. הוא עף במהירות לאולם הגדול, מנסה
להתעלם מקולות הנפץ המאיימים שסיכנו את חייו.
כשחמק דרך הדלת הפתוחה לתוך האולם, התרומם רני מיד למלוא גובה
התקרה. בדרכו חלף על פני מדף שעציץ מונח עליו. כשעבר החוטף
הכועס דרך הדלת והתחיל להביט סביב בחיפוש אחר הילד המעופף, הוא
שמט את העציץ על כתפו. הטעות בכיוון גרמה לכך שהחוטף לא
התמוטט, רק איתר את מיקומו של רני. רני חשב שזהו סופו, והייתה
לו סיבה טובה לכך, אולם היעדרו של העציץ הפר את שיווי משקלו של
המדף הרעוע, שקרס יחד עם החפצים שעליו ישר על ראשו של החוטף.
רני ירד לקרקע, לקח את הרובה והלך להודיע לשאר הילדים שהם
משוחררים. הסיפור נגמר בטוב, ולמחרת כל השידורים עסקו בגיבור
שחלף מעל ראשי השוטרים. התקשורת כינתה אותו "ילדון הפלא" והוא
משך כתפיים בהשלמה.

רני הבין שזה באמת ייעודו, והתחיל להשלים עם זה. בלילות אפילו
ערך אימונים בתעופה, כדי להגיע גבוה יותר, רחוק יותר ומהר
יותר.
בגיל שלוש עשרה, חמישה חודשים ועשרים וארבעה ימים קרא רני
לראשונה על גיבור על בשם "המעופף" שמציל אנשים בכל רחבי הארץ.
באותו יום הוא תלה את הגלימה והחליט לפרוש.
בגיל עשרים ואחת הוא הגיע לירח.