ישבתי שם. הבטתי בה. דמעה אחר דמעה זלגו מעיניה. באותו רגע לא
הבנתי. איך הילדה הכי יפה בגן יכולה להיות עצובה? "וכשהיא
עצובה, אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה
בגן..." שרתי לה.
היא הביטה בי, ואז הבנתי. אינני יודעת איך, אך זה הדבר הראשון
אשר עלה במוחי.
הגרון נחנק, כמסרב לבלוע את הרוק שחייב לרדת מטה. העיניים
נצצו, והדמעה סירבה לזלוג על מחברתי הלבנה. משותקת. פשוט
נעצרתי. שום דבר לא זז, כאילו הזמן עצר מלכת. דקה שלמה שבה לא
נעתי ולא דיברתי, והעולם היה נראה כאילו עצר אף הוא. היה קר,
זה מה שאני זוכרת מאותו רגע מחריד. הרגשתי כנמלה קטנה אשר
נמעכת תחת רגלו הענקית של אלוהים.
זו הייתה הדקה הנוראית בחיי. דקה אשר נראתה לי אז כנצח. דקת
דומייה אשר אני נאלצת לחזור עליה כל שנה ושנה בטקס יום הזכרון
המחריד.
אחרי דקה כזו, קשה להתאושש. לא אמרתי דבר. פשוט קמתי והלכתי
משם. נסעתי אליו הביתה. נעמדתי מול דלת העץ. מס' 12, ושלט "כאן
גרים בכיף: ירדנה, מיכאל, אוהד ואסף" תלויים עליה. "אסף...
הא?" גחכתי... אני לא יודעת אפילו למה, אבל גחכתי. ואז הועמדתי
בפני הדילמה הקשה ביותר - מה עושים עכשיו? נכנסים? מדברים?
והדלת נפתחה. כאילו אלוהים בעצמו פתח אותה בפניי. לא הצלחתי
לדבר. רק הבטתי סביב בכל האנשים. יצאתי.
למה יצאתי? אפילו שלום לא אמרתי. לא הייתי מסוגלת. יצאתי
והלכתי. לא הפסקתי ללכת. הדרך נראתה לי כנצח אשר בסופו אסף
נמצא. חיפשתי את פניו בין כל האנשים אשר צעדו ברחוב. בדקתי
אולי הוא ליד הספסל הכסוף בפינת המכולת של יעקב. המשכתי ללכת.
מנסה להקשיב לקול הצעדים ההולכים מאחוריי. לא, אלו לא צעדיו של
אסף. אסף הולך בצעדים מהירים יותר, ונעליו חורקות מעט.
ואז נעצרתי. סתם כך, ללא סיבה, נעצרתי. רק אז הבנתי, באמת
הבנתי.

הבנתי שהוא מת.